פרק 33

בעוד ששר ההגנה השווייצרי ראה את האור, עמיתו האוסטרי, או מה שנשאר ממנו, ראה רק את השחור משחור. הוא התעורר מהשפעת הסם החזק שהזריק לו מי שהוא החשיב בזמנו לרופאו הנאמן, רק בכדי לגלות שמי שזה לא יהיה, הלביש אותו בכותונת משוגעים. הדלת נפתחה ואדם לבוש חלוק לבן צעד פנימה, מחייך חיוך מזויף. האיש הציג את עצמו כפסיכיאטר בכיר ודרש בשלומו. השר האוסטרי מצמץ בחוסר אמון. איך הוא הגיע עד הלום? לאל הפתרונים. אט אט חזר אליו זכר האירועים האחרונים. המזכירה הבוגדנית שלו! היא זו שסידרה לו את הבילוי בספא המפואר הזה! הוא ניסה ללא הצלחה להתיישב במיטתו. חליפת המשוגעים תפקדה באופן יוצא מהכלל. בהעדר כל אופציה אחרת, הוא כחכך בגרונו, פונה בקול רגוע לזה שמתיימר להיות פסיכיאטר. האיש חייב לשחרר אותו בדחיפות. חלה תקלה חמורה. לא אותו צריך לאשפז אלא את מזכירתו ואת שותפה לדבר פשע, הרופא שלו. בעצם אם חושבים על זה, יש לאשפז לצד שני אלה אף את הקנצלר ואת הרמטכ”ל או לכל הפחות, להדיחם. הפסיכיאטר הנהן בהבנה. החיוך לא מש מפניו של המומחה. מעודד מההתפתחות, המשיך השר לשטוח בפניו של הלה את משנתו. הוא הודיע לבחור שהשוויצרים עומדים ליזום מתקפה רצחנית על האומה האוסטרית. ההכנות של הצוררים כמעט הסתיימו. ההתקפה צפויה לצאת לדרך בתוך ימים ספורים, אולי בתוך שעות בודדות. קמט של דאגה הופיע במצחו של הפסיכיאטר. לבו של השר עלץ. סופסוף מישהו מקשיב לו ברצינות. הפסיכיאטר הוציא מכיסו פנקס קטן ורשם בו מספר הערות. השר המתין עד שהאיש סיים ואז שב ודרש את שחרורו המידי. הפסיכיאטר לא התרגש. במקום לשחרר את הפציינט, הוא לחץ על כפתור אדום בסמוך לדלת. זמזום נשמע והדלת נפתחה. הפסיכיאטר תקע בו מבט אחד אחרון, בדרכו החוצה מהחדר. לפתע נתחוור לשר שהדוקטור הסימפתי לא מתכוון לשחרר אותו. לחץ הדם שלו הרקיע שחקים. הוא החל צורח, נאבק בחליפת המשוגעים. כל אלה לא הועילו לו כהוא זה. שני אחים מודאגים נכנסו לחדר. עוד לפני שהיה ספק בידו למחות, אחד מהם קשר אותו למיטה בעוד שחברו דוקר את זרועו במחט דקה. סם הרגעה חזק התפשט במהירות בדמו. בפעם השנייה באותו היום, שקע השר לענייני טירוף זמני עד קבוע, בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

הנסיעה לשדה התעופה התארכה מעבר לרגיל. הרחובות המלאים אדם אילצו את נהג המונית לנהוג את המונית בזהירות יתרה ובמהירות נמוכה משמעותית מזו לה היה רגיל. לא היה לו אכפת. המטוס לתאילנד יחכה. אחרי כל מה שהעבירה אותו חברת התעופה, לא יזיק לה לשלם בזמן המתנה. לא עניין אותו שכמה וכמה מאות נוסעים ממתינים רק לו. כולם יאלצו ללמוד את רזי תורת הסבלנות והסובלנות. ראשו כאב. רצף האירועים ההזויים התיש אותו. הוא ציפה בקוצר רוח לפגישה עם האדון החייכן שאמור ללוות אותו. יש לו דבר או שניים להגיד לליצן. אפילו לו יש גבולות. מטושטשים ככל שיהיו, החייכן חצה את כולם מבלי שטרח להתנצל. נהג המונית הציץ בו מדי כמה דקות דרך המראה. ניכר היה באחראי על המערכת הממונעת שהוא משתוקק לפתוח עמו בשיחה. הוא לא הגיב. הנימוסים השוויצרים הכריעו והנהג הסקרן שמר על האיפוק המתבקש, מכבד את הפרטיות של הסלב התורן. המונית הגיעה לשערי השדה ממש ברגע בו המריאו מטוסיהם של שני הנשיאים. הוא יכול היה לראות את מטוסו של הנשיא האמריקאי מתרחק לעבר האופק ומיד אחר כך, את מטוסו של הנשיא הרוסי נוסק מעלה ופונה לכיוון האחר. נהדר! חברתם של השניים לא תחסר לו. החיבה לקפה ופיצול האישיות שהיו משותפים לשניהם, כמעט ועלו לו בחייו. הנהג לא הגיש לו חשבון. האומה השווייצרית נטלה על עצמה את החובה הנעימה לפרוע את החוב. בהתחשב בקבלת הפנים שערכה לו, יפה מצידה אך בהחלט לא מספיק. הוא נפרד מנהג המונית לשלום, בדרכו נטולת המילים. כשנכנס לטרמינל כבר המתינה לו נציגה של חברת התעופה. הגברת קיבלה אותו בחום, כולה חיוכים. הוא תהה לאן נעלם הבחור החייכן. הדיילת החביבה לא התנדבה לספק תשובות. היא הובילה אותו דרך ביקורת הדרכונים. למרבה ההפתעה, השדה היה כמעט ריק לחלוטין. החיילים והשוטרים ששרצו בו קודם לכן, טרם שבו ממשימתם בארמון. הוא עבר את ביקורת הדרכונים ללא כל קושי. אף אחד לא ביקש לראות את דרכונו או את כרטיס הטיסה שלו. כולם חייכו אליו חיוך מלא משמעות. חלקם ביקש להצטלם עמו אך הדיילת היעילה חסמה את דרכם בתקיפות. מטוס הנוסעים נשקף אליו מבעד לחלונות הטרמינל. לא היו מטוסים נוספים בנמל פרט למטוס. לרגל הביקור המלכותי של נשיאי המעצמות ולנוכח הצורך הבלתי מתפשר, לעשות לפינויו של השדה מכמויות התחמושת העצומות שהצטברו בין המסלולים, הורתה הנהלת השדה להסיט את תנועת המטוסים האזרחיים לנמלי תעופה אחרים. נחיתתו של המטוס בנמל התאפשרה באדיבותו של שר ההגנה השווייצרי ואך רק לנוכח האישיות רמת הדרג שעמדה לעלות על סיפונו. הוא ולא אחר. ההמתנה שלו תמה. הדיילת הובילה אותו בשרוול המוליך אל המטוס. כשנכנסו סופסוף למטוס, נתקלו השניים במבטיהם הזועמים של נוסעים מתוסכלים שהעצירה בז’נבה לא הייתה ברורה להם ובטח שלא הייתה לרוחם. רק כשהתיישבו התחוור לו שהמלווה החייכן שלו נטש אותו לאנחות. הוא יאלץ להניח לעת עתה לקושיותיו ולהסתפק בדיילת החדשה. זו לפחות נמנעה מלקשקש. לא נותר לו אלא לקוות שאין לה כוונה לתת את קולה בשיר. דלת המטוס נסגרה אחריהם. הקברניט לא המתין זמן רב. הנהלת השדה דחקה בו להמריא ללא דיחוי נוסף. המטוס עשה את דרכו למסלול ההמראה, נזהר שלא להתקרב יתר על המידה למערומי הנשק והתחמושת שהיו פזורים בדרכו. מיד כשנגעו גלגליו באספלט שציפה את מסלול ההמראה, נשמעה שאגתם של מנועי המטוס. המטוס האיץ על המסלול עד שניתק ממנו, נוסק מעלה מעלה במהירות. מבעד לחלון הוא יכול היה להבחין בז’נבה הולכת וקטנה, יוצאת אט אט משדה הראיה שלו. הוא לא יתגעגע לבירת המשוגעים. יש להניח שהמטורללים שלמטה ימצאו קרבן חדש באפס זמן. אירועי השעות האחרונות התישו אותו. הוא עצם את עיניו ובתוך דקה או שתיים, שקע בשינה עמוקה מלאת חלומות ורודים על עולם נטול קפאין. הדיילת החביבה כיסתה את הגיבור הטרי בשמיכה דקה, שלא יתקרר חלילה. מגיע לו.

המטוס שהוביל את הוריו לחופשת החלומות שלהם בתאילנד החל בהנמכה. מהירות הטיסה צנחה וגלגליו נפתחו. עוד מספר דקות יזכו הוריו לדרוך לראשונה בחייהם על אדמת תאילנד, זו שאביו ראה בה אדמת הארץ המובטחת. לא פחות מכך. נמל התעופה הענק, הלך והתקרב אליהם. לבסוף קרה הלא יאומן וגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה. המטוס האט את מרוצתו, עד שעצר לחלוטין. רכב שירות של נמל התעופה הזדרז לחבור למטוס ולהובילו לחנייה המיועדת לו. אימא נשמה לרווחה. הטיסה הארוכה עברה ללא תקלות. בעלה היקר לא עולל למרבה המזל שום דבר ראוי לציון. התקווה שההפרעה או ליתר דיוק, שלל ההפרעות שעל טיפוחן שקד אבא, יצאו לחופשה ביבשת אחרת, מילאה את ליבה. אביו מצדו נתמלא אנרגיה. חיובית ברובה. העובדה שהחופשה שלו החלה ברגע זה גרמה ללבו לעלוץ. ההכרה בכך שבנו המוצלח נותר מאחור, בטווח ביטחון שיש בו בכדי לגונן עליהם מכל אסון שבדעתו של הטמבל לחולל, הביאה אותו לשיאים חדשים של אופוריה. כל מחשבה אודות הצאצא המבטיח, הצטוותה לארוז את מיטלטליה ולצאת את מוחו של אבא לאלתר. הגירוש התקבל בהבנה וללא כל מחאה. אם אביו רק היה יודע איזו הפתעה מכינה לו אימא, ספק רב אם הוא היה יוצא את המטוס. על כל פנים, שניהם ירדו בכבש המטוס בדרכם לאוטובוסים שהמתינו בסבלנות לנוסעיו. החום והלחות הגבוהה הכו בהם ללא רחם. זה לא הפריע להם כלל. התאילנדים הסתברו כאנשים מסבירי פנים, ממש כפי שדמיין אותם אבא. אף אחד לא התווכח עם האב המאושר ולא ניסה לתת לו הוראות. כולם זרמו עם אבא מקבלים אותו כמות שהוא. דרך השנטי ששלטה במזרח הרחוק, הוכיחה את עצמה. אבא לא הפסיק לחייך. אימא חייכה גם היא. אם כולם זורמים, אין סיבה שלא להיסחף בזרם. מבחינתה הכי חשוב היה להחזיק את אבא במצב צבירה עד כמה שיותר חיובי. גם אם זה יעלה בתקרית קטנה כזו או אחרת. היא מוכנה לספוג לא מעט בכדי לרכך את המפגש בין האב לבנו והשלכותיו. הם נעו בצוותא עם אינספור אנשים לכיוון מסוע המזוודות. למרבה השמחה הם לא נאלצו להמתין יותר מדי זמן. המזוודות שלהם יצאו בין הראשונות. הם נטלו את מטענם, צלחו בהצלחה רבה את ביקורת הדרכונים וצעדו לכיוון היציאה. גודלו העצום של הנמל, הצריך הליכה ממושכת. בניגוד לאימא, אבא היה נחוש לצאת כמה שיותר מהר. התכנית של אימא הייתה שונה בתכלית השינוי. לא הייתה לה כל כוונה לצאת את השדה בהרכב חסר. עיון בלוח הטיסות גילה לה שהמטוס של בנה האבוד אמור לנחות בעוד כשעתיים. פשר העיכוב לא היה נהיר לה. לא נורא. היא תכננה מראש איך להעסיק התינוק המגודל שצמוד אליה. היא עצרה לצד שדרה ארוכה של חנויות ובתי קפה. התירוץ הרשמי היה שהיא עייפה וזקוקה למנוחה בטרם יצאו מהשדה. היא הודיעה לאבא שמצפה להם נסיעה ארוכה עד המלון והיא עומדת על כך שהם יסעדו את לבם קודם לכן. לרגע היה נראה כאילו אבא עומד למחות או חמור מכך, לפתוח בוויכוח. אימא צפתה זאת מראש. היא תקעה בו מבט מצמית והרגע חלף. השניים נכנסו לבית קפה סמוך. אימא הורתה לאבא לשבת ולהשגיח על המזוודות בשעה שהיא ניגשת להזמין עבורם מזון ומשקה. אבא מילא אחר מצוותה בפנים חמוצות. כל רגע בנמל הוא פחות רגע במלון. נשגב מבינתו של אבא מדוע אימא מקריבה זמן יקר על מזבח החשש שמא הרעב יתקוף אותם. התסכול שבבזבוז הזמן, הביא את מחשבותיו של אבא לנדוד למחוזות אחרים. מחשבה סוררת אודות בנו פלסה דרכה בעקשנות למוחו של אבא. הוא תהה בינו לבינו כיצד מסתדרים הדודים של אשתו הגרגרנית עם התכשיט. מוחו סירב להתעמק בסוגיה המורכבת, מסלק את המחשבה המטרידה בגסות. עיניו נדדו למסך הטלוויזיה הגדול שהיה תלוי על הקיר. קולה של המגישה המוכרת לא נשמע. כדרכם של מוסדות קולינריים מכובדים בנמלי תעופה, אלה הסתפקו בתמונה ללא קול. הכיתוב שבתחתית המסך, ידע לספר שאירוע חדשותי בינלאומי בדרגת חשיבות גבוהה אירע לפני זמן מה. התכנית המקורית של אבא הייתה להתנתק לחלוטין מהעולם החיצון ברגע שכף רגלו תדרוך בתאילנד. לצערו הרב, לאשתו היו תכניות אחרות שעיכבו כמובן את אלה שלו. הזמן שלו לא ממש היה יקר לאשתו וזה לא היה חדש לו. בנסיבות בהן נגזר עליו להסכין עם גחמותיה של אם בנו, הוא לא ראה כל פסול בהטבעת התסכול הזמני בבהייה חסרת תכלית במסך. את מראה הקריינית החליפה כתבה מצולמת שהוקרנה על המסך. ארמון האומות המאוחדות מילא את המרקע. המצלמה הוסטה לכיוונו של כתב צעיר שעמד לא רחוק מהארמון ותיאר ללא קול את מה שתיאר. אבא לא ידע לקרוא שפתיים והדברים נותרו בגדר תעלומה. כדקה מאוחר יותר הוקרן על המסך קטע וידאו קצר. על המסך נראו חפצים שונים ומשונים מתעופפים לכל עבר עד שלבסוף השתלט מי שהשתלט על שלושה בנדיטים, שהובלו אחר כבוד כששק יוטה על ראשם. שניות לאחר מכן הוקרן קטע נוסף שבו נראה בחור צעיר מובל חסר הכרה על אלונקה. מיד אחר כך נראו שני שוטרים משוחחים עם אדם שלישי במקום שנראה כמו מסעדה. האיש נראה לאבא מוכר בצורה מחשידה. יצר הסקרנות שלו התעורר לחיים. משהו שהוא לא ידע להצביע עליו, טרד את מנוחתו של אבא. אבא היה מרוכז עתה כל כולו בהתרחשות שהוקרנה על המסך. הקטע הקצר נקטע ופניו של הכתב הצעיר שבו והופיעו על המרקע. הבחור ברבר ללא קול. פניו של הדברן נעלמו ובמקומן הוקרנו תמונות של אנשים שונים שככל הנראה היו קשורים בדרך זו או אחרת לאירועים. שתי התמונות הראשונות היו של הנשיא האמריקאי ושל זה הרוסי. עד כאן, שום דבר חריג. בזווית עינו הוא יכול היה להבחין באשתו צועדת לאיטה לעבר שולחנו, אוחזת בידה במגש עמוס בכל טוב. היא הניחה את המגש בזהירות על השולחן, מודיעה לתייר הטרי שהוא מוזמן להתחיל לאכול. היא פנתה לאחור, בדרכה להביא מגש נוסף שעליו היו מונחות שתי כוסות קפה. אבא היה מרותק למסך, מתעלם באלגנטיות מהציווי שבקולה של אימא. תמונותיהם של הנשיאים המכובדים נעלמו. אבא התבונן במגש העמוס, בוחר לו לחמנייה קטנה. הוא הרים את עיניו בדיוק שנייה לפני שפניו של הכתב הנודניק החליפו תמונה אחרת שהוקרנה על המסך. הוא יכול היה להישבע שהתמונה של בנו הלא כל כך יקר, הוקרנה זה עתה על המסך. הלחמנייה הטרייה נשמטה מידו, חוזרת למקומה הבטוח על המגש. מוחו בוודאי מתעתע בו. האשמה תלויה ברמת הקפאין הנמוכה בדמו. אבא נשם נשימה עמוקה ונטל את הלחמנייה פעם נוספת. הוא מרח עליה מעט חמאה והרים את עיניו פעם נוספת. על המסך ריצדו שלוש תמונות תחת כיתוב שתייג את השלושה כחשודים בתכנון מעשה טרור. אבא מצמץ בתדהמה. אדון זמבורה, מר מעלית ודוד טסטר ניבטו אליו במשך מספר שניות מהמסך. אי אפשר היה לטעות בשלושה. המשטמה שהקרינו עיניהם הייתה מוכרת לו עד זרא. גוש גדול טיפס במהירות בגרונו, מקשה עליו את הנשימה. לראשונה בחייו הרגיש אבא שהוא הולך ומשתגע. תמונותיהם של שלושת הטרוריסטים נעלמו אף הם. במקומן הוקרן מה שנראה כטקס רשמי מחוץ לארמון האומות, בנוכחותם של אלפים. על הבמה המאולתרת ניצבו שלושה. המצלמה התקרבה ופניהם של השלושה נגלו. נשיאי ארצות הברית ורוסיה וביניהם, כשהוא ניצב מאחורי פודיום משלו, נראה בנו. זה הספיק לאבא. זעקה נפלטה מגרונו. העולם הסתחרר סביבו. הוא צנח ארצה מעולף, גורר אחריו את השולחן על כל שניצב עליו. כל אלה התרסקו על הרצפה בקול. אימא הסתובבה בבהלה, חוזה בבעלה מוטל חסר הכרה על הרצפה. מהומה רבתי התרחשה בבית הקפה. כמה מהסועדים הזדרזו להגיש לאבא עזרה, מרימים מעלה את רגליו ומנפנפים במרץ בתפריטים שבידיהם אל מול פניו. אימא חשה אליו אכולת דאגה. לשמחתה הוא פקח את עיניו בחלוף זמן קצר בלבד. הוא מלמל משהו. היא חיבקה אותו בהקלה. אבא לא ויתר, הוא חזר על מלמולו הלא ברור. אימא ביקשה מהנוכחים שקט, מקרבת את אוזנה לפיו. לחרדתה הוא ביקש ממנה שלא להסתכל בטלוויזיה. משהו בנוגע לבן שלהם. אין ספק שבעלה מאבד את שפיותו. לא בשביל זה היא טסה חצי עולם. בעזרתם האדיבה של הנוכחים היא הושיבה אותו על כיסא, מנקה את בגדיו. הוא שב ודרש ממנה בתקיפות להבטיח לו שלא להסתכל בטלוויזיה, משל הייתה אשת לוט. היא נעמדה מאחוריו, גבה אל הטלוויזיה, מעסה בעדינות את צווארו הנוקשה. מלצר נחמד הרים את השולחן וניקה את הבלגן שהשאיר אחריו אבא. אחד אחר טרח והביא לשולחן את הקפה שהזמינו. שלישי במספר הביא לשולחן מגש חדש עמוס מזון. אין על התאילנדים! היא הגישה לבעלה החבול כוס קפה ונטלה את שלה בידה. בידה האחרת היא המשיכה לעסות את צווארו, מקווה שמדובר באפיזודה חולפת שלא תצריך את התערבותם של שירותי בריאות הנפש התאילנדים. מישהו מאחוריה פרץ בצחוק רם. היא סובבה את ראשה באופן אינסטינקטיבי. עיניה נתקלו שלא ברצונן במסך הטלוויזיה. הכותרת ‘בלעדי’ ריצדה על המסך ומתחתיה הוקרן קטע וידאו כלשהו. המצלמה הייתה מכוונת לפניהם המכורכמים של הנשיא הרוסי והאמריקאי. חבורה טרייה התנוססה על פניו של כל אחד מהשניים. מבטי הרצח ששידרו עיניהם העידו על כך שהם סובלים מאי-שקט נפשי כזה או אחר. המצלמה התרחקה, מגלה לצופים חדר עמוס במאבטחים בנשקים שלופים. הנשקים כולם כוונו לנקודה בחלל החדר, נסתרת מעין המצלמה. קטע הווידאו הפך לתזזיתי כשהצלם שיפר עמדות. שחקן חדש נכנס לשדה הראיה המטושטש של המצלמה. האיש עמד במרכזו של שולחן מהודר, מכנסיו מופשלים ושתי ידיו מונפות מעלה, אחת מהן אוחזת במה שנראה כמו חגורה. הצלם מיהר למקד את התמונה, מתרכז בפניו של הסוטה. זעקת שבר נפלטה מפיה של אימא. ידה איבדה את אחיזתה בספל הקפה. הספל, על מטענו הרותח, צנח על ראשו של אבא. עתה היה זה תורו שלו אבא לזעוק בקולי קולות. מיד אחר כך נכנס חוק הכלים השלובים או אחד אחר דומה לו, לפעולה. אבא ניתר ממקומו כנשוך נחש ואימא איבדה את הכרתה, צונחת על הרצפה הצוננת.

כשהתעוררה מעלפונה, אבא לא היה בסביבה. כמה אנשים שהתגודדו סביבה, סייעו לה לשבת. היא לא הצליחה לזכור מה קרה. הבלבול התפוגג אט אט מפנה מקום לזיכרון הכואב. בפינת בית הקפה נח מה שנשאר מהטלוויזיה. מאן דהוא פרק על המסך המסכן את זעמו. את זהותו של אותו אחד היא יכולה הייתה לנחש בנקל. היא הביטה סביבה, תרה בחשש אחר בעלה. לא היה לו זכר. שובל של כיסאות ושולחנות הפוכים רמז על כך שהאיש יצא לדרך חדשה, חמוש בזעם בלתי נשלט. היא הייתה חלשה מכדי לקום ולחפש אחריו. אימא עצמה את עיניה, מנסה לאגור כוחות. דקות ספורות מאוחר יותר נשמע קולו של הפרא. ליתר דיוק, צווחותיו. היא פתחה את עיניה. שלושה שוטרים תאילנדים גררו אותו פנימה לתוך בית הקפה, מושיבים אותו בכוח לצידה. המלצר החביב שפגשו קודם לכן, הזדרז להניח על ראשו של אבא שקית עם קוביות קרח. הקרח פעל את פעולתו. ההקלה הייתה מידית. אבא חדל מצווחותיו, מביט לרגע קט בדאגה באשתו. לקח לו בדיוק שלוש שניות לחזור לעצמו. מבט הטירוף חזר לעיניו. שלושת השוטרים ניצבו בסמוך לו, על כל צרה שלא תהא. אבא פנה לזה שנראה הבכיר בחבורה ודרש ממנו בכל תוקף לקבל את הטפסים. אימא הייתה עדיין חלשה מדי בכדי לבלום את החצי השני שלה. השוטר הסביר לו באנגלית רצוצה שעליו להירגע. את הטפסים הוא יוכל למלא מאוחר יותר. אין דחיפות. אבא סירב לקבל את ההסבר המלומד. הוא קם ממקומו מתוך כוונה לצאת את המקום. השוטרים חסמו את דרכו, מבהירים לו שהתחנה הבאה תהא בית המעצר הקרוב. אבא לא נבהל. הוא דרש בכל תוקף לפגוש נציג של בית המלוכה התאילנדי. אם השוטרים לא מוכנים להושיט לו עזרה, בית המלוכה יעשה זאת במקומם! האיום המרומז לא עשה רושם על השוטרים. הם נותרו בשלהם, חוסמים את דרכו של השור המועד. אבא הפנים. תחת לשוב ולאיים, הוא בחר בדרך התחינה. אבא התיישב חזרה על הכיסא, דמעה זולגת מעינו. הוא החל לספר לשוטרים הנבוכים את סיפור חייו. בשורה התחתונה, הבהיר להם, כי הוא עומד על קבלת מקלט מדיני. אם יש להם מצפון, הם לא ישלחו אותו חזרה לגוב האריות. לגבי אשתו, הוא לא בטוח. אם בא לה לבלות שם את שארית חייה במחיצתו של בנם המשותף, זו בעיה שלה. הוא מיצה את העניין. בית המלוכה וממשלת תאילנד מתבקשים בכל לשון של בקשה, להעניק לו את המבוקש מטעמים הומניטריים, לפני שיהיה מאוחר מדי עבור כולם.