יומו של ממלא מקומו של טומטו עבר בנעימים, כמו כל אחד מהימים מאז הוא מונה לתפקידו. תפקידו רם המעלה לא דרש ממנו דבר פרט מהפגנת נוכחות במשרדו. חוץ מזה, הוא לא עניין אף אחד. יום העבודה שלו, אם ניתן היה לכנותו כך, עמד להסתיים. את זמנו הפנוי בעבודה, הוא מילא בשיטוט חסר תכלית ברשת האינטרנט. לשמחתו, בצהרי היום נקרתה בדרכו הזדמנות פז. עלה בידו לרכוש, בהנחה משמעותית, זוג כרטיסים למשחק הפוטבול האמור להתקיים בערב באצטדיון אר.אף.קיי. הוא לא היה חובב פוטבול מושבע ולא ממש התעניין במי מהצדדים היריבים. עם זאת, הוא הפסיד בהתערבות לחבר וותיק ולחובתו נזקפו שני כרטיסים למשחק פוטבול. אף פעם אל תתערב כשאתה שיכור. הוא בהחלט תכנן למלא אחר התחייבותו, על אחת כמה וכמה אם יש בצידה הנחה שכזו. הוא התכוון לנצל את העובדה שטומטו נפקד בכדי לצאת מוקדם מהמשרד. טומטו אף פעם לא העיק עליו ומעולם לא התעניין בשלומו. מבחינתו של טומטו, ממלא מקומו היה שקוף. השיחה היחידה שהשניים ניהלו הייתה כשטומטו בישר לו בחגיגיות מעושה שהוא קיבל את התפקיד. טומטו לא מנה בפניו כמובן את דרישות התפקיד, אלא באופן כללי ומעורפל והוא מצדו, נמנע מלשאול, מודע למזגו החם של השועל הוותיק. העיקר שהמשכורת שלו הופקדה כמו שעון בחשבון. מי צריך יותר מזה? הוא ארז את תיקו שהכיל לא יותר מאשר ארנק וצרור מפתחות ושם פעמיו למעלית מפזם לעצמו מנגינה מוכרת. התפקיד בו הוא נשא היה כזה שלא דרש ממנו להעביר כרטיס נוכחות. לחיי החיים הטובים! בדרכו למעלית הוא טרח לומר לכולם שלום, מבלי לציין לאן פניו מועדות. הוא אינו חייב לתת דין וחשבון לאף אחד מהם. אף אחד גם לא התעניין. כל אחד היה עסוק בענייניו כלומר, עסוק בלספור את השניות עד לתום יום העבודה. עיסוק מתיש לכל הדעות. הוא לחץ על כפתור המעלית. המעלית, כמו לא מעט מחבריו לעבודה, לא הייתה מהחרוצות. ההמתנה לה יכולה הייתה לקחת דקה או שתיים במקרה הטוב, אבל למי אכפת? הוא פתח את תיקו, מוודא שלא שכח דבר. האקט המיותר סייע לו בהעברת הזמן ובד בבד, הפיג את החשש שמא מסיבה איומה ונוראה כלשהי, הוא יאלץ לשוב חלילה על עקבותיו למשרדו המאוס. המפתחות והארנק לא אכזבו. המעלית הכריזה על בואה בחגיגיות. הוא תהה מדוע בחר מי שבחר להקנות למעלית דווקא קול נשי. דלתות המעלית נפתחו לאטן. הוא סגר את התיק והרים את ראשו, מתכוון לצעוד לתוך תא המעלית, כשלפתע נתקל מבטו בשני גברים עטויי חליפות שחורות שעל פניהם ארשת חמורת סבר. אורחים לא קרואים לא היו דבר שכיח במחלקה. משהו בשניים נראה לו מוזר. הוא בחן אותם קצרות רק בשביל לגלות שבאוזנו של כל אחד מהם, תחובה אוזניה. השירות החשאי! עוד בטרם היה סיפק בידו, פנה אליו המבוגר מבין השניים. רק זה חסר לו. הלה הודה לממלא המקום קצרות על ההמתנה מחוץ למעלית וביקש ממנו להתלוות אליהם בדרך לבית הלבן. הנשיא בכבודו ובעצמו ממתין לו בקוצר רוח. הוא מסר בידיו תיק מסמכים וסימן לו להיכנס למעלית. ממלא המקום החוויר. על אף שהמונח ‘ממלא מקום’ היה נהיר לו ולמרות שהוא ידע שטומטו יצא לנופש, לא עלה בדעתו שמישהו יבקש אותו באמת ובתמים לעבוד. לא סתם מישהו, נשיא ארצות הברית! הוא התחלחל. בשארית כוחותיו הוא נכנס למעלית, ניצב ברגליים כושלות בין שני אנשי השירות החשאי. האוזנייה שבאוזנו של כל אחד מהשניים, לא תרמה לניסיונותיו הנואשים להירגע. הניסיונות הרימו ידיים ופינו את מקומם לפניקה רבתי. מה רוצה ממנו הנשיא ולמה דווקא ממנו? לא היה לו שמץ של מושג. הפניקה התערבבה בזעם. מדוע אף אחד במחלקה לא הכין אותו? פגישה עם הנשיא אינה דבר של מה בכך ובטח לא נולדה מעכשיו לעכשיו. למיטב ידיעתו, הבית הלבן טורח להודיע למושא הפגישה שעות קודם לכן, מותיר לו די זמן להתכונן אליה. הוא הריץ בראשו במהירות את אירועי היום. לא היה שום דבר מיוחד שרימז על העומד לבוא. משהו במוחו אותת לו שזו איננה התמונה המלאה. לפתע הוא נזכר. בדיוק כשהוא מצא באינטרנט את הכרטיסים למשחק, מה שנראה עד לפני מספר דקות כעסקת היום, נכנסה לחדרו המזכירה הנודניקית של טומטו. הגברת הטרחנית ניסתה לומר לו משהו ממש ברגע שבו הוא הזין את מספר כרטיס האשראי שלו. הזמן פעל לרעתו, היה עליו להשלים את הרכישה תוך דקות בודדות, לפני שהמקומות המעולים שהוא בחר, יימכרו לאחרים. השעון באתר האינטרנט ספר לאחור, מכלה במהירות את הזמן שהוקצב לו להשלמת העסקה. הגברת לא ויתרה וכך אף הוא. היא בשלה והוא בשלו. הוא עשה הפסקה בת שתי שניות בין הזנת ספרה לספרה, רק בשביל לשלוח אותה לכל הרוחות. ממעמקי עלבונה היא מלמלה משהו על הבית הלבן. הוא פטר אותה בנפנוף יד, מורה לה להניח את החומר על שולחנו של מר טומטו. ימיו במחלקה לימדו אותו שאין דבר שאינו בר-דיחוי. יתכבד טומטו ויטפל במשימותיו שלו בכוחות עצמו. הגברת נטלה עמה את עלבונה והשניים יצאו את משרדו שלובי ידיים וללא שוב. הו אלוהים, איזו טעות! ביד רועדת הוא פתח את תיק המסמכים שמסר לו איש השירות החשאי, מקווה בכל מאודו שהמעלית העייפה תואיל בטובה להיתקע לשם שינוי בין הקומות. למעלית היו תכניות אחרות. חשוב היה לה לסייע במאמץ הלאומי ולהביאו כמה שיותר מהר לנשיא. בקול נשי עולץ הכריזה המעלית על הגעתם, בשעה טובה, ללובי הבניין. יימח שמה! אנשי השירות החשאי לא בזבזו זמן. הם הורו לו להיכנס לרכב שחור שהמתין בסבלנות בכניסה לבניין. הוא מצא את עצמו יושב במרכז המושב האחורי, כשמשני צדיו יושבים חבריו החדשים מהמעלית. אם היה בדעתו לנסות למלט את נפשו, רעיון מבריק זה נגנז לעת עתה. בלית ברירה הוא השפיל מבטו לעבר המסמכים שבידיו. מהמעט שהוא הצליח לקרוא הוא הבין שהרוסים הם שורש הבעיה. משום מה בא להם דווקא עכשיו לקבל חזרה את חצי האי-קרים. הוא אפילו לא זכר איפה נמצא חבל ארץ זה. עוד הסתבר לו שהמהלך הטריד מאד את מנוחתו של הנשיא האוקראיני. גם הוא, כמו רוב רובם של שאר תושבי הכדור, זכה לראות את קטע הווידאו של הלה מתגלגל במדרגות. כנראה שהפרידה הצפויה מחצי האי, לא באה לנשיא אוקראינה בטוב. עוד יותר מאשר המהלך הרוסי הטריד את האוקראינים, הוא הטריד את הנשיא שלו. הנשיא האמריקאי זעם. הוא דרש מכל מי שהיה יכול לדרוש, לקבל הסבר מניח את הדעת, מדוע דווקא עכשיו, כשנדמה שהמלחמה הקרה תמה, התעוררה הבריונות הרוסית לחיים. בדרך כלל, שאלות  מורכבות מסוג זה, הופנו לטומטו. איפה הוא כשצריך אותו? הוא הושיט את ידו לכיס מכנסיו, שולף את הטלפון החכם שלו. הוא תר אחר מספר הטלפון של טומטו וחייג. המנוי אינו זמין. אין תגובה. תוך פחות מעשר דקות הם יגיעו לבית הלבן. הוא עיין במהירות בשאר המסמכים. הנשיא מצפה ממנו לתשובות. מצבו הלך והדרדר מרגע לרגע. הוא נשם נשימה עמוקה, קורא לעשתונותיו לשוב אליו. עשתונותיו עשו את הבחירה הנכונה מבחינתן ולא שבו. רק נס יציל אותו והוא אף פעם לא האמין בנסים. הרכב התקרב לבית הלבן במהירות. שער ברזל נפתח והרכב נכנס לרחבת החניה מבלי שמי מהיושבים בו יידרש להזדהות. אנשי השירות החשאי, חבריו למסע הקצר, יצאו מהרכב. בחוץ חיכו לו שניים אחרים שסימנו לו להתלוות אליהם. הוא ציית להם בחוסר חשק מופגן. הם חלפו בקצב הליכה מהיר במסדרונות שונים של הבית הלבן. טומטו מעולם לא הציע לו להתלוות אליו לביקוריו התכופים במעונו הרשמי של הנשיא. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא זכה לבקר במקום, אבל לא היה לו זמן להתלהב. התחושה שלו לא הייתה רחוקה מתחושתו של נדון למוות, רגע לפני שעיניו שוזפות את הגרדום. אם הוא היה נשאל באותו הרגע לדעתו, יש סיכויי לא רע בכלל שהוא היה בוחר להמתיק את עונשו ולהתחלף עם נדון למוות. דלת נפתחה והוא התבקש להיכנס. הוא המתין שאנשי השירות החשאי ייכנסו לפניו, אלא שאלה סימנו לו שמנקודה זו והלאה, הוא ברשות עצמו. כשנראה היה להם שהוא מתמהמה יתר על המידה, הם דחפו אותו, תרתי משמע, לתוך החדר.

 

ממלא המקום ההיסטרי, מצא את עצמו ניצב בחדר ישיבות ובו שולחן אובאלי גדול. סביב השולחן ישבו שקטים כל המי ומי. החל בקציני צבא גבוהים, ראשי זרועות הביטחון והמודיעין השונות וכלה כמובן, בנשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו, אשר ישב בראש השולחן. כולם ללא יוצא מן הכלל התבוננו בו בשקט. הנשיא היה הראשון ששבר את הדממה. הוא הורה לו לשבת במקומו. ממלא מקומו של טומטו גרר עצמו ברגליים כושלות לכיסא היחידי שנותר ריק והתיישב בכבדות. כולם חיכו רק לו. הפניקה שלו חייכה בסיפוק. הנשיא פנה אליו פעם נוספת ושאל אותו אם יש לו לעזאזל מושג כלשהו, כיצד ניתן ליצור קשר כלשהו עם מסייה טומטו. הוא הנהן בשלילה. ניכר היה בנשיא שהוא רותח. פניו האדימו וממלא המקום כבר ראה בעיני רוחו כיצד הנשיא חונק אותו במו ידיו. הוא בלע את רוקו, משתדל להתרכז. הנשיא נאנח. איש מהנוכחים לא נע ולא זע. כולם נעצו בו את עיניהם, ממתינים למוצא פיו, כאילו הוא בכבודו ובעצמו עשה יד אחת עם הדוב הרוסי להשתלט על מה שזה לא יהיה. הנשיא נטל את היזמה פעם נוספת. הוא סקר בקצרה את פני הדברים, כפי שנמסרו לו על ידי שאר הגורמים בחדר, בטרם בואו של ממלא המקום. בתום דבריו ביקש ממנו הנשיא לשמוע את עמדתו. הוא לא ידע מה לומר. חייבים למשוך זמן. מישהו פעם לימד אותו שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לחזור על הדברים שנאמרו, בנוסח מעט שונה. הגיע הזמן לנסות את הטקטיקה הזו. הוא החל לחזור על אותם הדברים שאמר הנשיא זה עתה, משנה פה ושם את הנוסח. הגמגום ממנו הוא סבל מאז שהוא זוכר את עצמו, החליט שלא להתחשב בו והשתלט במהרה על דיבורו. הנוכחים הקשיבו בקשב רב לדבריו המגומגמים. הרושם שהוא הותיר על כולם היה יותר מאשר גרוע. הנשיא נע בחוסר נוחות על כיסאו, הולך ומאבד את סבלנותו. הוא חייב לחשוב מהר על מוצא מניח את הדעת לפני שהנשיא יבקש מאנשי השירות החשאי שלו לעשות שימוש בנשק החם שבידיהם. באופן די מוזר, מחשבה דומה עלתה בראשו של הנשיא. דווקא עתה מוחו של ממלא המקום היתל בו, לוקח אותו למחוזות אחרים. בין משפט מגומגם למשנהו הוא נזכר בבילוי לילי בפאב שכוח אל, לפני מספר חודשים. הוא בדיוק יצא לראשונה עם בחורה חדשה שהכיר לו חבר טוב. הדייט הזה לימד אותו שחבר טוב הוא עניין יחסי והיחס לא תמיד נטה לטובתו. חברתו לבילוי התבררה כמשעממת. היא לא חדלה לקשקש על החיים מלאי העניין שלה כאיזשהו סוג של דיילת באחת מחברות התעופה. הוא לא הצליח לזכור באיזה סוג דיילת מדובר, אבל הוא די בטוח שלא מדובר בכזו שנתפסת אצלו כמלצרית מעופפת. הוא נפעם מכמות הפטפטת שיכול להפיק פה אחד, מושך ככל שיהיה. לא פחות חמורה מכך הייתה העובדה שהגברת ניצלה בכישרון רב את הגמגום הכבד שלו. הוא לא הצליח להשחיל מילה, למעט המילה ‘יין’ ואחריה סימן שאלה. השאלה זכתה תמיד לתגובה חיובית נלהבת. כמות האלכוהול שהגברת לגמה הייתה מבהילה. זו, במצטרף למיגרנה שאחזה בו הבהירו לו שהבילוי הלילי יסתיים בלא כלום. מחמת אי-הנעימות שהוא חש כלפי החבר, הוא לא קטע את הדייט באיבו אלא הניח לגברת המתנדנדת לקשקש כאוות נפשה, מתייחד עם כאב הראש שלו שהלך והתעצם מרגע לרגע. בשלב מסוים הוא חדל מלהאזין לה. במסגרת המאמץ שעשה מוחו להתנתק ממקור הקשקשת, הוא הפנה את מלוא תשומת ליבו למתרחש בשולחן הסמוך, שם ישבו שני גברים, שיכורים למחצה ושוחחו בקול. מהאזנה לשניים הסתבר לו שאחד מהם זה עתה התקבל לטענתו לעבודה במוסדות האו”ם. הלה סיפר לחברו בהתלהבות על מחלקה חדשה וחשאית שהוקמה לא פחות ולא יותר בהוראתו האישית של מזכ”ל האו”ם. לדבריו של הבחור המתודלק, תפקידה של המחלקה היה לעסוק בגישור בסכסוכים בינלאומיים ובהוראת המזכ”ל, נשמר קיומה של זו כמו גם זהותם של חבריה בסוד. היו בנמצא די והותר גורמים שהיו שמחים לחסל את המחלקה על אנשיה, או לכל הפחות להעמיד במבחן בלתי אפשרי את יושרם. השיכור בשולחן ליד, שהסודיות שגזר עליו מזכ”ל האו”ם בכבודו ובעצמו לא הפריע לו להתרברב בקולי קולות, היה מלא גאווה. בודדים בלבד התקבלו למחלקה הסודית ועתידו של השחצן הצעיר נראה מבטיח ובוודאי יביא אותו לפרס נובל. לשמע דברי היוהרה של הבחור, גיחך ממלא המקום בקול, שלא מרצונו. הוא, שנושא בתפקיד רם המעלה, לא שמע מעולם על ‘המחלקה הסודית’. האיש פשוט שקרן פתולוגי. מסתבר שהגיחוך הקולני שאליו נלווה מבט מזלזל בעיניו של ממלא המקום, היה גלוי לעין כל. במיוחד לעיניה של בת זוגתו המבושמת. זו הייתה בטוחה שזה מכוון אליה. היא נעלבה עד עמקי נשמתה ופסקה מקשקושיה המעיקים, תוקעת בו מבט שכל כולו דורש מחד הסבר מניח את הדעת ומאידך, התנצלות. כשאלה לא הגיעו, היא נטשה את השולחן בזעם. רק אז נתחוור לממלא המקום, שלא היה ער להתרחשות בשולחנו שלו, גודל האסון. במאבק בין ייסורי המצפון שתקפו אותו לכאב הראש, ניצח האחרון בקלות והדייט מהגיהינום, מת מות קדושים.

ממלא המקום נאבק במוחו ההוזה. בהתחשב במעמד בו הוא נמצא, המאבק נדון לכישלון. בטרם עלה בידו להבין מי נגד מי ולמה, מוחו נטל פיקוד. הוא יכול היה לשמוע את עצמו מספר לנשיא ולחבורה המכובדת שישבה סביב השולחן, את שנודע לו בדרך לא דרך כלומר, על דבר המחלקה הסודית שהקים מזכ”ל האו”ם. למרות גמגומו הכבד, נדמה היה לו שהדברים תפסו את תשומת לבו של הנשיא. הנשיא הקשיב לו בסבלנות, בורר מתוך גמגומיו חלקים חשובים. לפתע הרים הנשיא את ידו, מסמן לממלא המקום לשתוק. כשזה נשתתק פנה הנשיא לשאר הנוכחים ושאל האם המידע שבידיו של ממלא המקום אודות המחלקה הסודית, מדויק. כולם כולל כולם זעו באי-נוחות. בימים כתיקונם לא עלה בידם שקם הצורך לרגל אחר מזכ”ל האו”ם. ישנם אובייקטים מסוכנים מהקשיש החביב והמשועמם. עם זאת, אף אחד מהם לא רצה להיוותר מאחור. אם יתברר שהפוץ הזה שמינה מסייה טומטו לממלא מקומו צודק והם לא ידעו על דבר קיומה של המחלקה, הנשיא לא יראה זאת בעין טובה. מבחינתם הכי נכון היה להיצמד לעמימות, חברתם משכבר הימים. התוצאה הייתה שאף אחד מהם לא חלק על ממלא המקום. מצד שני, אף אחד לא ממש אישר את דבר קיומה של המחלקה הסודית. הנשיא שגילה זה עתה שהוא מנהל שפניה, עמד לצאת מדעתו ולא בפעם הראשונה היום. בסופו של דבר נשבר לנשיא מלקבל תשובות מתחמקות מאלה שאמורים להיות בקיאים בכל דבר שזז. הנשיא חבט בשולחן וכולם השתתקו. כשהשקט שב לשרור בחדר, הרים הנשיא את שפופרת הטלפון. הצד השני לשיחה התבקש להעלות על הקו את מזכ”ל האו”ם. הנשיא הבהיר לבן שיחו שלא מעניין אותו כלל אם המזכ”ל ישן, ער או סתם מתפנה והניח את השפופרת על כנה. ממלא המקום צפה במחזה באימה. אם קודם היה נדמה לו שבסוף היום ראשו יונח על הטס, עכשיו היה ברור לו שהוא חוזה עתידות, אולי אפילו נביא. לפחות יהיה לו ממה להתפרנס אחרי שהנשיא יסיים אתו. בחלוף מספר דקות מורטות עצבים, החריד צלצול הטלפון את החדר. הנשיא נטל את השפופרת. מצדו השני של הקו ענה מזכ”ל האו”ם. הנשיא פתח בסדרת התנצלויות על כך שהוא נאלץ להעיר את האדון שנמצא מעברו השני של כדור הארץ, באמצע הלילה. ככל הנראה ההתנצלויות לא פעלו את פעולתן, והנשיא ניגש ישר ולעניין. מזכ”ל האו”ם היה המום. כיצד לעזאזל נודע דבר קיומה של המחלקה החדשה לנשיא ארה”ב? ההלם התחלף בכעס. מזכ”ל האו”ם נזף בנשיא. מזועזע עד עמקי נשמתו, הטיח מזכ”ל האו”ם בנשיא האשמות קשות על כך שממשלת ארה”ב מצאה לנכון להקצות ממשאביה המדולדלים בכדי לרגל דווקא אחר מוסדות האו”ם. תחת להיעלב, הנשיא חייך חיוך רחב אל ממלא המקום. עצם המתקפה הלא מחושבת, נתן לנשיא את התשובה אותה הוא חיפש. המחלקה הסודית קיימת גם קיימת, אם כי המילה סודית כבר איננה רלוונטית. הנשיא הניח למזכ”ל לסיים את דבריו הכעוסים. בתום הטפת המוסר ומבלי שהנשיא ימצא לנכון להתנצל, הודיע הנשיא למזכ”ל ששעת המבחן של המחלקה הגיעה. המזכ”ל הבין שאין עוד טעם להתכחש לקיומה של הבייבי שלו, ובטח שלא להמשיך ולשחק במשחקי כבוד עם נשיא ארה”ב. השיחה הפכה במהרה לשיחה עניינית, כשהנשיא מעדכן את המזכ”ל בדבר המשבר הקשה שנתגלע בין שתי המעצמות, באשמתו המלאה של הדוב הרוסי, כמובן. המזכ”ל התחלחל. כשנבחרו הנשיא ועמיתו הרוסי לכהונה, קיווה המזכ”ל שהחיכוכים בין המעצמות יהפכו לנחלת העבר ויהיו לא יותר מאשר עניין להיסטוריונים להשתעשע בו. תקוותו זו נגוזה. לא נותרה למזכ”ל האו”ם הברירה אלא להסכים עם הנשיא. הגיע הזמן להפעיל את המחלקה הסודית. אולי משם תבוא הישועה. השיחה הסתיימה. אגלי זיעה כיסו את מצחו של ממלא המקום. הנשימה הייתה קשה עליו והוא הרגיש צורך עז לרוקן את שלפוחיתו. הנשיא התבונן בו בהערכה גלויה. שאר הנוכחים תקעו בו מבטים שנעו בין סקרנות למשטמה. זה לא הקל על ממלא המקום. הוא מעולם לא היה במרכז הבמה ולא התאים לו להתחיל דווקא עכשיו. כולם חיכו למוצא פיו ומשזה לא בא, פנה אליו הנשיא והודה לו שלהבדיל מאחרים, דווקא הוא הניח בפניו מידע מודיעיני יקר מפז. ראשי מערכות המודיעין למיניהם, רשמו בפניהם לחנוק את ממלא המקום בהזדמנות הראשונה או בכל אחת אחרת שתקרה בדרכם. הנשיא לא הסתפק בכך. הוא הודיע לממלא המקום שהיה ויתברר שהמחלקה המהוללת מספקת את הסחורה ומסוגלת להשיב את הגלגל לאחור, הוא ידאג באופן אישי למה שזה לא יהיה. ממלא המקום איבד מזמן את כושר הריכוז שלו. העולם שלו הצטמצם במהירות וסבב עתה סביב השלפוחית שלו. במקום לגלות התחשבות, הלכה השלפוחית הרגיזה שלו והתמלאה בנוזל העכור. הנשיא המשיך לדבר אליו והוא המשיך לדבר דברי תחנונים אל השלפוחית המרדנית שלו. זה לא ממש עזר לו. נקודת האל-חזור נפרדה ממנו לשלום ושלולית של נוזל צהבהב נקוותה תחת הכיסא שלו. התקף החרדה שלו לווה בהקלה פיזית מידית. משהו שנראה כמו חיוך לא רצוני נמרח על פניו של ממלא המקום. הנשיא היה מבסוט עד הגג שהצליח להוציא את האיש מקיפאונו. השלפוחית המרוקנת של ממלא הייתה לא פחות מבסוטה מהנשיא. הישיבה ננעלה לאחר שהנשיא אסר על כל הנוכחים, לרבות על מחלקת התה, לשוחח עם התקשורת על האירועים ובכלל. ממלא המקום הזדרז להימלט מהחדר, מבלי להיפרד מהנשיא או מחבריו לשולחן הדיונים, בטרם יבחין מי מהנוכחים בתוצרת הנוזלית שלו. למזלו הרב של ממלא המקום, הוא לבש מכנס כהה, שהסתיר, לפחות באופן חלקי, את גודל ההתרחשות. את שאר הדרך החוצה מהבית הלבן, הוא עשה בריצה מהירה. אנשי השירות החשאי, מכריו החדשים, שהמתינו מחוץ לחדר, הזדרזו להצטרף אליו. השניים הסיקו שככל הנראה מדובר במקרה חירום יוצא דופן, שלצדו בהילות מהדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. הם הורו בקשר לעמיתיהם להזעיק עבורו מסוק בדחיפות. אסור שהתנועה הסואנת תעכב את האיש בדרכו לאן שזה לא יהיה. גורל האומה מונח על כפות המאזניים או על רוטור המסוק, הראשון שיגיע. הוא פרץ החוצה לחצר הבית הלבן, בדיוק כשהמסוק נחת. עוד לפני שהיה בידו סיפק למחות אחזו אנשי השירות החשאי בזרועותיו של ממלא המקום והעלו אותו בעל כורחו על מסוק שהונחת עבורו על מדשאת הבית הלבן. תוך שניות מצא ממלא המקום את עצמו מרחף במסוק מעל גגות וושינגטון. טייס מנומס פנה אליו וביקש ממנו לדעת את ייעדו. ממלא המקום פרץ בבכי. הוא רוצה הביתה!

הטייס הוותיק, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, התבונן בו מבולבל לחלוטין. למזלו הרב של ממלא המקום, לא היה לטייס את הזמן לעמוד על קנקנו. אם היה לו, קרוב לוודאי שממלא המקום היה לומד לעוף עם הקנקן שלו בכוחות עצמו, בדרך הקשה והארוכה מטה. קריאה דחופה בקשר הביאה את טייסי המסוק לשוב בדחיפות על עקבותיהם ולנחות על מדשאת הבית הלבן. בדיעבד הסתבר שבדרכו החוצה מחדר הישיבות, החליק הנשיא על נוזל צהבהב כלשהו, שטיבו ומקורו לא ברורים, ושבר את ידו. לטייס הייתה עכשיו משימה חשובה יותר מאשר ללמד את ממלא המקום לנופף בכנפיים שאין לו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *