בעוד שמערומי התחמושת וכלי המשחית למיניהם הלכו וגדלו ברחבי נמל התעופה של ז’נבה, הייתה אימא עסוקה עד מעל ראשה ביצירת מערומי בגדים יש מאין לקראת צאתם למסע המיוחל בחו”ל. לא אבא ולא הוא שאלו שאלות מיותרות. כל אחד מהם חי בבועתו שלו, מתעלם לחלוטין מקיומו של האחר וטוב שכך. אימא לא הייתה צריכה לחשוש. לא עלה בדעתו של אבא שהצאצא שותף למסע המרגש ומנגד, לא עלה בדעתו שלו, לשתף את אבא. אף אחד מהם לא רצה לקחת סיכון מיותר. אבא הסתובב בבית שטוף אדרנלין, כשהוא שר בקולי קולות. שירה לא הייתה הצד החזק של אבא, אבל בהתחשב בנסיבות, אימא הייתה מוכנה לסבול בשקט. את המטלות הרבות שהטילה עליו אימא, ביצע אבא מבלי להתווכח כלל. לא הייתה לאבא כל כוונה להתעמת עם אשתו האהובה, למרות שחלק ניכר מהמשימות נראה לו ממוקם איפשהו בין המגוחך לבלתי מובן בעליל ובכל מקרה, מיותר לחלוטין. לא היה לאבא מושג עד כמה הוא צודק. אימא דאגה למלא את זמנו של אבא בשלל מטלות, מיותרות רובן ככולן, כל זאת במטרה נעלה להסיח את דעתו. פעמיים קרה שאבא כמעט וגילה בדרך אקראי את דבר התרמית. בפעם הראשונה נתקל אבא, תרתי משמע, במזוודה שארזה אימא לבנם האהוב, בטרם עלה בידי אימא להסתירה. אבא נעץ מבט שואל באימא, תוהה בינו לבינו מדוע לעזאזל הם זקוקים למזוודה שלישית. אימא כמו אימא, לא התבלבלה. היא תקעה באבא מבט כעוס. הנזיפה הקשה לא אחרה לבוא. כיצד למען השם יתברך, עלה בדעתו שבנם יחידם יישאר לבדו בבית? היא הודיעה לאבא חגיגית שבניגוד מוחלט לאדישות שהוא מגלה כלפי הבן, היא ערכה סידורים עבור העולל ודאגה לשכן אותו במהלך השבועיים הקרובים אצל דודים שלה מדרגה שנייה. להפתעתו של אבא, הוא מעולם לא פגש ב’דודים’ בהם מדובר ובטח ובטח לא זכורים לו קרובים 'מדרגה שנייה'. אין זה פלא, ה’דודים’ המסתוריים היו לא אחרים מאשר יצירי דמיונה של אימא. אימא הופתעה כשאיש המגלשות המתוחכם, לא שאל אותה למה ומדוע היא מוכנה לאפסן את הבן הסורר אצל דודיה, אפילו אם הם 'מדרגה שנייה', תוך יצירת סיכון של ממש ליחסיה הטובים עם בני משפחתה. התגובה הנרגזת של אימא, אותתה לאבא לסגת ובכך הסתיימה התקרית. הפעם השנייה אירעה זמן מה לאחר מכן. בשלב מסוים אבא חדל מלתת קולו בשיר. בתחילה הקל השקט המבורך על אימא, שהייתה עסוקה כל כולה בעריכת הסידורים האחרונים לקראת צאתם למסע. עם זאת, לנוכח האישיות הבעייתית בה מדובר, הנוטה להתפצל חדשות לבקרים, אימא מצאה לנכון לחדול לרגע ממלאכתה, תוהה מה מסתתר מאחורי השקט המבורך. לליבה התגנב החשש שמא בין האבא לבן נוצר מגע. הדבר האחרון שהיא הייתה זקוקה לו עכשיו הוא מפגש ענקים לא מתוכנן, שעלול להסתיים בקטסטרופה. כדאי ואף רצוי מאד לבדוק. היא הזדרזה לחפש את אבא רק בשביל למצוא אותו שקוע בשיחת טלפון. לרגע רווח לה. הקטסטרופה הצפויה נדחתה לעת עתה. הרגע חלף כלא היה כשהסתבר לה שאבא מנהל שיחה ערה עם מוקדנית עלומה. היא האזינה מהצד כשלפתע התחוור לה, לחרדתה, שאבא החליט להודות באופן אישי לראש המשרד לענייני אזרחים ותיקים. כשהמוקדנית העקשנית סירבה בתוקף להעביר את השיחה למשרד הממשלתי המבוקש, מהטעם הפשוט ולפיו אין חיה כזו, השיחה הגיעה לטונים גבוהים. אבא היה עסוק בהטפת מוסר למוקדנית המסכנה, אוטם אוזניו בפני הסבריה המלומדים. אימא החווירה. בכל דקה עלול אבא לגלות את גודל התרמית. בהחלטה של רגע היא חטפה מידיו של אבא את שפופרת הטלפון וניתקה את השיחה. אבא היה המום. אימא ניצלה את ההלם והאלם בו לקה אבא, בכדי לתקוף אותו בחריפות. היא נזפה בו בפעם השנייה באותו יום. מה בדיוק עלה בדעתו? סוד גלוי הוא שהדבר האחרון בו מעוניין ראש המשרד לענייני אזרחים ותיקים הוא…לשוחח עם אזרחים ותיקים! זו אינה חלק מהגדרת התפקיד של הקדקוד המכובד. האיש עושה כל שביכולתו בכדי להימנע ממגע אם אזרחים ותיקים והנה בא אבא ועומד על זכותו לשוחח עמו. אין כל ספק שתוצאתה האחת והיחידה של שיחה שכזו בין הגורם רם המעלה לטרחן המזדקן, תעלה להם, במקרה הטוב, בשלילת הפרס. עתה היה זה תורו של אבא להחוויר. אימא לא הרפתה. היא אילצה את אבא להתנצל בפניה עד עמקי נשמתו על המעשה האווילי שעשה. בה בעת היא חילצה מאבא הבטחה ולפיה, אבא ייוועץ בה בטרם המעשה האווילי הבא שבכוונתו לעשות. כיצד בדיוק אבא יאבחן את תכניותיו שלו כאוויליות? לאל פתרונים. בכל מקרה החשש שמא ראש המשרד הווירטואלי לאזרחים ותיקים יוטרד בשנית על ידי חובב הפארקים, ירד מהפרק.

כרגיל ושלא במפתיע, הוא עצמו גילה אדישות מוחלטת הן לאמו התזזיתית והן לאב המזמר. לא זו ולא זה גרמו לו להרים, לשם שינוי, את ישבנו העייף מהספה. למען האמת, נראה היה לו שהשניים כבר מזמן נואשו מניסיונותיהם. הטיול הממשמש ובא לא סקרן אותו כלל. הוא אמנם לא טס מעולם במטוס ומאיליו לא ביקר בחו”ל, אבל אף אחת מההרפתקאות החדשות הצפויות לו, לא דיברה אליו. בכל מקרה, הוא יכול לסמוך על אימא שתארגן הכל על הצד הטוב ביותר.  כל שדרשה ממנו אימא, הוא שיתוף פעולה מלא ופורה עם נציגת חברת התעופה, אשר תלווה אותו בדרכו ליעד הנכסף.  אימא חילצה ממנו הבטחה בחצי-פה בעניין, לאחר שהבטיחה לו בפעם המי-יודע-מה שקפה לא יהיה חלק מהסיפור. בהכירה את יוצא חלציה, זה הספיק לה, אם כי ליתר ביטחון היא מצאה לנכון לשאת תפילה חרישית. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהסיכוי שמשהו ישתבש בדרך מכאן לשם, אינו מהגבוהים, במיוחד לאור העובדה ולפיה חברת התעופה נתנה לה את התחייבותה המפורשת שלא להגיש לילד ולמי שתתלווה אליו קפה. לעצמה היא הבטיחה שבהזדמנות הראשונה היא תבחן לעומק את רגישותו לקפה. משום מה החשש המשיך לנקר בליבה, מסרב להיעלם. הסטטיסטיקה בעניינו לא הייתה מזהירה.  בכל מקרה, היא מילאה אחר כל מטלותיה שלה, מקפידה על כל פרט ופרט, החל מאריזת המזוודה שלו וכלה בתיאום נוסף, בפעם האלף, עם חברת התעופה. העיסוק בכל אלה, הרגיע אותה במעט.

היום המיוחל הגיע. אימא העירה אותו בשעת בוקר מוקדמת, מלאת חיוכים. היא בישרה לו שבעוד שעה קלה אבא והיא אמורים לעלות על מונית בדרכם לנמל התעופה. היא הזכירה לו שנציגת חברת התעופה תאסוף אותו מספר שעות אחר כך. הכל מוכן, כך שאין לו מה לדאוג. ניכר היה באימא שהיא נרגשת. אבא, כמו אבא, חזר לשיר בקולי קולות, מחריד את שלוות הבוקר של השכנים. השירה שלו הלכה ונעשתה גרועה ממופע למופע, מה שלא הפריע לו כהוא זה. כל עוד הוא לא בחר להופיע בפארק, גם לאימא זה לא הפריע. האינטראקציה בינו לבין אבא הסתכמה בכך שאבא ביקש ממנו לאחל כל טוב לדודים של אימא, בשמו ובשם רשויות בריאות הנפש. לא היה לו שמץ של מושג על מה אבא מדבר, אבל כמצוותה של אימא, הוא זרם. ברגע של חוסר תשומת לב מצידה של אימא, אבא ניגש אליו והבהיר לו שהוא ישמח מאד אם הוא יתאפק ולא ייצור עמו ועם אימא קשר. לא טלפוני ולא אחר. בעצם, אבא הבהיר שהוא ישמח אם גם הדודים של אימא יגלו איפוק דומה. אם חלילה תתעורר בעיה, אין לאבא התנגדות שהדודים יפנו ישירות לרשויות החוק או לכל רשות אחרת שהם יימצאו לנכון לעניין בסוגיה. אין צורך בתיווכם של אבא ואימא. הרשויות מכירות אותו היטב ויש להניח שהן תדענה כיצד לנהוג בו מבלי להטריד את מנוחתם של הוריו. אבא לא שכח להזהיר אותו לבל ישתף את אימא בתובנות אלה, מאיים עליו בשלל סנקציות שונות ומשונות, שרובן ככולן כוללות פעילות פיזית שאינה מועילה לבריאות. אבא הניח לו רק כשנדמה היה שהוא הבין והפנים את המסר. המונית של אימא ואבא הגיעה בחלוף זמן קצר. אימא נפרדה ממנו בחיבוקים ובנשיקות, כשדמעות בעיניה. אבא נפרד ממנו גם כן, כשדמעות בעיניו. להבדיל מאימא, דמעותיו של אבא היו דמעות שכל כולן על טהרת האושר הצרוף. הנתק הצפוי מהבן עשה לו רק טוב. המונית יצאה לדרכה, לוקחת עמה את הוריו היקרים. בפעם הראשונה בחייו הוא מצא את עצמו לבד בבית, ללא השגחת מבוגר, סיכון לא מבוטל לכשעצמו. בעוד כמה שעות עתיד להתרחש איחוד משפחות מרגש. לפחות את אימא. גם זה משהו.

כפי שהבטיחה לו אימא, המונית שלו הגיעה מספר שעות לאחר מכן. מאן דהו דפק על הדלת. הוא פתח את הדלת בחוסר חשק מופגן רק בשביל לגלות מצידה השני, דיילת נמרצת. הגברת נראתה מלאת אנרגיה וכוונות טובות. חוץ מזה, היא נראתה לא רע בכלל. יופי של שירות! היא סייעה בידו לצאת מהבית, מוודאת שהדרכון שלו וכרטיס הטיסה הרלוונטי בנמצא. נהג המונית הכניס את המזוודה הכבדה לתא המטען של המונית, מקלל חרש את הטמבל שארז אותה בלי לקחת בחשבון את בעיות הגב שלו והם יצאו לדרכם. בדרך הסבירה לו הדיילת החיננית, מה צפוי לו בנמל התעופה. הוא התבונן בה פחות או יותר כפי שהוא נוהג להתבונן בחברותיו הטלוויזיוניות, מאזין לה בחצי אוזן. דיילת הליווי נמלאה אושר, סופסוף גבר שמקשיב לה קשב רב. איזו סבלנות! להתעלף! ישנם מעט מאד גברים מהזן הזה ואיתרע מזלה שהיא פגשה באחד מאלה. מי יודע לאן כל זה יוביל. היום הארוך שצפוי לה, נראה לה עתה יותר ממבטיח. האמונה שהוא באמת ובתמים מקשיב לדבריה, הביאה אותה לפצוח בלהג ארוך ומתיש. לא היה אכפת לו. היא קשקשה והוא בחן את כל היתר. בהחלט היה מה לבחון וזה פיצה אותו על העדרן של שעות המסך.

הם הגיעו לנמל התעופה בזמן. כך לפחות אמרה לו הדיילת הקשקשנית. התהליך בשדה היה זר לו. הדיילת הוליכה אותו מתחנה לתחנה, שופעת חיוכים. העיסוק החדש גרם לה לחדול מהלהג המתיש לעת עתה. רווח לו מעט. קשקשת מעולם לא עשתה לו טוב. תשאלו את אבא. תהליך הצ’ק אין על כל מוזרויותיו, התקדם בקצב משביע רצון. הדיילת הבטיחה לו, בין תחנה לתחנה, שיהיה לו מספיק זמן לשוטט בדיוטי-פרי. נראה היה שהחדשה המרעישה שטיבה לא היה נהיר לו, ריגשה יותר מכל דווקא אותה. הוא נתן לה להוביל, שוקע באדישות המנחמת. למזלו הרב הוא לא שכח לארוז מנה גדולה ממנה. שעה קלה לאחר הגעתם לשדה, צלחו השניים את ביקורת הדרכונים. בבת אחת הוא מצא את עצמו ניצב במרכז חלומה הרטוב של כל אישה וסיוטו של כל גבר ממוצע, מעל הממוצע ואפילו הרבה מתחתיו. אינספור חנויות שונות ומשונות הציצו אליו מכל פינה. רוב רובן של החנויות קרצו לנשים שבקהל. הנשים, יש לומר, לא נותרו אדישות לשלל הפיתויים שהציעו חלונות הראווה. הגברים לעומת זאת, מצאו נחמה בדוכני הקפה הספורים שניצבו בסמוך. הנשים ממש פרחו בה בשעה שהמבט הנשקף מעיניהם של הגברים נע בין מתחנן לנבול. רובם המוחלט הציץ מדי דקה בעצבנות בשעון, מייחל לרגע שבו תשמע ברמקולים הקריאה לעלות למטוס. היחס היה פשוט בתכלית הפשטות. כאורך ההמתנה הצפויה כך גודל החשיפה לה צפוי כרטיס האשראי. אומללים מכולם היו אלה שחל עיכוב בהמראה של טיסתם. אלה השלימו עם גורלם המר, שהיה כרוך בעבותות של ברזל עם גורלה העגום של מסגרת האשראי המתכווצת שלהם. המבט הכבוי בעיניהם של אלה, רמז על כך שהשיחה הבלתי נמנעת בינם לבין מנהל הבנק שלהם, ממשמשת ובאה. לצדם של מסכנים אלו הלכו ונערמו שלל שקיות צבעוניות, המכילות את מה שהיה פעם תקוותם לרווחה כלכלית. משקלן העודף של השקיות, לא בישר אף הוא טובות – שמחה גדולה לכירופרקטים. הגורל האכזר לא פסח אף לא על אחד מהם.

כל ההתרחשות הזו לא עניינה אותו כהוא זה. לעומת זאת, דוכני הקפה גרמו לו לחוסר נחת. למרבה המזל, אימא הנחתה את חברת התעופה שלא להביא אותו במגע עם קפה. לא אותו ולא את הגברת הנחמדה שמלווה אותו. על אף הקושי הרב שבדבר, הדיילת הצייתנית מילאה אחר ההנחיות שנמסרו לה בעל-פה ובכתב שלושים פעם לפחות. היא גררה אותו הרחק מהדוכנים העוינים, לכיוון עדרי האנשים ששטפו את החנויות השונות. הוא השתרך אחריה, נותן לה להוביל אותו בין חנות אחת לאחרת. פרט לצוות המוכרים, ההבדל בין החנויות נשגב מבינתו. בזו מכרו מוצרי קוסמטיקה לצד שוקולדים למיניהם ובאחרת מכרו דברי מתיקה לצד מוצרים לטיפוח המראה. פרט לו, נדמה היה שאף אחד אחר לא שם לב לכך. כולם ובעיקר כולן רכשו מכל הבא ליד, כאילו אין מחר. הדיילת ההיפראקטיבית שליוותה אותו, החליטה שלא לפגר אחרי העדר. אין תקווה לאלה הנשארים מאחור. היא הזדרזה למלא שקיות משלה במגוון פריטים לטיפוח העור, השער ומה לא. בין לבין היא האיצה בו למלא שקיות משלו. הוא לא זכר שאי-פעם היה בחזקתו מלאי של מוצרי איפור או שמלאי שכזה אזל. הוא שקל את ההצעה בכובד ראש, במשך לא יותר מחצי שנייה, מבלי שהצליח לגבש החלטה. הדיילת לא התמהמה וקיבלה את ההחלטה המתבקשת במקומו. מבלי שישאל הוא מצא את עצמו סוחב את שקיותיה של הגברת. לא היה אכפת לו. גם זה סוג של תעסוקה ולא פחות חשוב מכך, העיסוק החדש של דיילת החן, גרם לה לסתום את הפה למשך זמן מה. אחרי הכל, חבל היה לה לבזבז אנרגיה במקומות הלא נכונים. למתבונן מהצד נראה היה שהדיילת והוא חיים בשני יקומים שונים. כל אחד מהם נע על ציר זמן אחר. לדידו, הזמן חלף לאטו. לדידה, הזמן טס. כך או כך, הוא נאלץ ליישר קו עם הדיילת התזזיתית. ההתרוצצות בין החנויות השונות והשקיות שמספרן הלך וגדל מרגע לרגע וכך גם משקלן הכולל, גבו ממנו מחיר כבד. הוא לא היה מורגל בעבודה פיזית ובוודאי שלא בעבודת כפיים שכזו. מצד שני, לא הייתה בנמצא כל אופציה אחרת. זה או זה או דוכן קפה. לא היה מומחה גדול ממנו לתופעות לוואי של קפאין. כמומחה שיכול בנקל להיות בעל שם עולמי, הוא יעץ לעצמו שלא להישבר. לא יקרה לו שום אסון. חוות דעתו המלומדת, בה הוא תמך בכל מאודו, הביאה אותו להיצמד בכוח לשקיות. הדיילת הייתה מאושרת. היא לא חשבה שישנם גברים כמוהו בסביבה. כלומר, בסביבת כדור הארץ. גם נאה, גם קשוב, גם מגלה סימפתיה, גם רחב אופקים, כך נדמה לה והכי חשוב, גם מלווה אותה בסבלנות אין-קץ במסע הקניות הפרטי שלה. אם הוא ימשיך ככה, זה עוד ייגמר בחתונה! המחשבה על כך ריגשה אותה מאד. היא הייתה שמחה ללגום כוס קפה, אבל הוראות הן הוראות. היא לא מכירה תחליף ראוי לאמריקנו חם. בטח שלא כוס תה. את ההתייחדות עם זו האחרונה היא משאירה לנתיני ממלכה המאוחדת. לפתע נתקל מבטה במדף עמוס במוצרי אלכוהול. בפינת המדף ניצב לו בקבוק ויסקי בודד ומיותם. היא נזכרה שלפני זמן מה הופיע בטלוויזיה, מומחה כלשהו שהפליג בשבחו של משקה הפלא. או שמא היה זה דובר החברה? לא משנה, אותה הוא שכנע. כל דבר שיכול למלא את החסר בקפאין יתקבל בברכה. היא הוציאה מכיסה את דף ההנחיות וגילתה לשמחתה הרבה שאלכוהול בכלל וויסקי בפרט, אינם נמנים על המשקאות האסורים על הפציינט שלה. היא פתחה בדהרה לכיוון הבקבוק. מה שחסר לה עכשיו שאיזושהי דיילת אחרת שמלווה טפיל עם בעיה דומה, תקדים אותה. לשמחתה, היא הגיע ראשונה לקו הגמר. כסף החליף ידיים והבקבוק  עם הנוזל בעל סגולות הפלא, מצא את מקומו בתיק הצד שלה. בראבו! דקה או שתיים אחר כך, נשמעה קריאה ברמקול. נוסעי הטיסה לתאילנד התבקשו לגשת לשער כלשהו. הכרוז הבהיר כי מדובר בקריאה אחרונה בהחלט. הדיילת חייכה אליו חיוך של ניצחון. במחווה אבירית היא נטלה ממנו את צבר השקיות וזה הופקד על ידה אחר כבוד למשמורת בידיה הנאמנות של גברת כלשהי. מיד לאחר מכן היא נטלה את ידו ופצחה בריצה קלה לכיוון שער העלייה למטוס. הוא לא תיאר לעצמו שנסיעה לחו”ל עלולה להיות כל כך מתישה. הם הגיעו לשער העלייה למטוס כשהם חסרי נשימה, רגע לפני שזה נסגר. דיילת הקרקע הוותיקה נזפה בדיילת שלו וזו האחרונה לא נותרה חייבת. לאחר דין ודברים קצר בין השתיים, הואילה בטובה דיילת הקרקע לאפשר להם לעלות למטוס. החוויה הייתה חדשה עבורו. פנים המטוס נראה לו כמו גליל מתכת ארוך, עמוס באנשים שהוא אינו מכיר. הקלאוסטרופוביה הרגעית שתקפה אותו בכניסה, הציעה להתלוות אליו בטיסה. הוא סירב באדיבות, בוחר באדישות, חברתו הוותיקה משכבר הימים. הדיילת הושיבה אותו במקומו, מתיישבת במושב שלצדו, כשהיא כולה חיוכים. לשמחתה, גבר חלומותיה השקיע בה לא מעט ורכש מושבים משודרגים בשורה בת שני מקומות בלבד. הבחור לא מפסיק להפתיע! בכל רגע שחלף, העתיד נראה לה ורוד יותר ויותר. מנועי המטוס ניעורו לחיים. שאגתם מחרישת האוזניים מילאה את חלל המטוס. להפתעתו, ההמראה ארכה פחות מדקה. מחלון המטוס הוא צפה בקרקע הולכת ומתרחקת במהירות. לחרדתו הרבה, ככל שהקרקע התרחקה ממנו, הדיילת התקרבה. הקרבה הפיזית לא הפריעה לו כלל, נהפוך הוא, אלא שלקרבה היה מחיר. התחוור לו שהדיילת לא שכחה להעלות אתה למטוס את הפטפטת האינסופית שלה. במצבו הנוכחי, קילומטרים רבים מעל פני הקרקע ומי יודע כמה מהיעד שלו, לא נותר לו אלא למלא אחר הנחיותיו של מורו ורבו משכבר הימים, אבא. מדי פעם בפעם וכחלק מההתמודדות עם הגברת הקשקשנית, הוא הנהן ולפרקים אף הוסיף לתנועת הראש חיוך קטן. עבור הדיילת המוקסמת זה בהחלט היה מעל ומעבר לציפיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *