כשכבר נשאל, הכריז אדון זמבורה בקולי קולות שאין עוד קשר בינו לבין מחולל הנזק. לדידו של אדון זמבורה, האחריות עברה למדינה. שהמדינה תשבור את הראש. עדיף שתשבור את ראשו של התלמיד המצטיין ומוטב שהדבר יקרה כמה שיותר מהר. אם אפשר, ממש עכשיו. המדינה לקחה ברצינות רבה את הצעתו של אדון זמבורה, אם כי את חוות דעתו באשר לראש היא עדיין צריכה לבחון לעומק.  ליתר דיוק, נציגיה של המדינה עלי אדמות בדמותם של השוטרים, אשר בהחלט יכלו להבין ללבו של מורה הנהיגה המסכן, הם שהרימו את הכפפה. כצעד ראשון ובונה אמון בין המדינה לבינו, הואילו השוטרים בטובם להחזירו לביתו בניידת. אימא ואבא שלא ידעו דבר אודות מעלליו, המתינו חסרי סבלנות בחצר. כשראו את הניידת מתקרבת, נחרדו שניהם. הניידת עצרה והוא יצא ממנה. אבא התבונן במחזה בחוסר אמון מוחלט. ההבנה שמחד הוא איבד חבר נוסף ומאידך רישיון נהיגה איין, חלחלה במהירות אצל אבא. אבא ניגש לניידת וניסה לחלץ מפי השוטרים את שאירע. השוטרים, שעד לרגע זה לא הצליחו לעשות בעצמם סדר בהשתלשלות האירועים שהובילה לקטסטרופה, משכו בכתפיהם. על כל פנים, לא היה להם זמן לשיחת נימוסין עם אבא. ברחובות העיר התרוצצו משום מה עשרות שוורים ומספרן של הקריאות הנואשות ברשת הקשר גדל בקצב אקספוננציאלי. השוטרים נסעו לדרכם, מבלי שיהא להם שמץ של מושג כיצד עליהם להידרש לסוגיית השוורים.

אימא נשמה לרווחה. הבן האובד שלה חזר הביתה והוא אפילו עומד על רגליו. איזה נס! אבא הסתכל עליו, ממתין לשווא להסברים. אימא משכה אותו בכוח לתוך סלון הבית. היא לא הייתה צריכה להמתין להסברים. נכון לרגע זה היא הודתה לאל על מזלה הטוב. אבא מיהר להיכנס לבית אחריהם, כשהוא עומד על שלו ודורש ממנו בתוקף לדעת מה קרה. ההתפרצות הייתה קרובה ואפילו אימא נראתה אובדת עצות. היא מיהרה למטבח וחזרה משם כשעוגה בידה. היא אפתה אותה כפרס ניחומים במיוחד בשבילו, לרגל הכישלון הצפוי במבחן. אבא התרוצץ בחדר כנמר בתוך כלוב. אדון זמבורה לא ענה לטלפון של אבא. בהעדר תשובות לשאלותיו, אבא היה אכול דאגה ומוכה ייאוש. בפעם השלישית באותו היום הוא נחשף לאיום ממשי. אביו חלץ כפכף מרגלו ונופף בו בכעס באוויר, מבהיר לסלע קיומו, ששיתוף הפעולה שלו יותר מאשר מתבקש. זעקה נפלטה מפיה של אימא. שלא בפעם הראשונה, פרס הניחומים שלו נשמט מידיה, יישר קו עם כוח המשיכה והתרסק על רצפת הסלון. אבא קפא במקומו. “מה למען השם אתה עושה שם?”, צעקה אימא. להפתעתם הרבה של אבא ושלו, הצעקה, ספק שאלה, לא הופנתה לאבא כלל. שניהם עקבו בחשש אחר מבטה של אימא. התברר שזה היה נעוץ במסך הטלוויזיה. התמונות ריצדו בשקט ברקע. לא היה ניתן לטעות בזהות גיבורי המסך החדשים. השור הזועם, ישבנו של דוד טסטר והוא עצמו. יצא שהמשא ומתן בין נהג המשאית לרשתות התקשורת הסתיים מהר מהמצופה. קטע הווידאו הוקרן פעם אחר פעם. חלקו בהילוך אטי. הכפכף נשמט באחת מידו של אבא. אימא נאחזה בכוח בגב הכורסה. הוא עצמו לא יכול היה אלא להצטער שנהג המשאית לא צילם את האירוע מראשיתו. סרט הווידאו נפתח פחות או יותר באיחוד המרגש בין קרני השור לאחוריו של דוד טסטר. בהמשך נראה הדוד מרחף באוויר, עובד במרץ על כישורי הדאייה שלו, שלא היו מהמשובחים. בחירתו של דוד טסטר בקריירה בענף הרכב תחת השתלבות בענף התעופה, התבררה כנכונה עבורו. ההתרסקות הכואבת של הדוד המעופף לרגליו, באה מיד אחר כך. כל שקרה לאחר מכן, הוקרן בהילוך איטי. 

בתיאום נדיר נפער פיהם של אבא ואימא בתדהמה. האקט המשותף לא מנע מהם מלהפיק קולות מוזרים. כוכב הקולנוע הטרי לא התרגש. השתלשלות האירועים לא הייתה זרה לו. סערת הרגשות בה היו נתונים הוריו לא הייתה נהירה לו. למיטב הבנתו הצנועה, הרי שמסוכנותו של האירוע המדובר לא הגיע לקרסוליו של המפגש בינו לבין גברת בושם. בכל הכבוד לשור הזועם, יש לו הרבה מה ללמוד מהגברת. כשחושבים על זה, מזל גדול שלגברת בושם אין קרניים. בחלוף דקות ארוכות, כשבחדשות עברו לעסוק בנושא אחר, התיישבו הוריו בכבדות על הספה. המבט בעיניה של אימא לא בישר טובות וכך גם אגלי הזיעה שצצו על מצחו של אבא. נדמה היה לו שהמחשבה לעשות שימוש בכפכף של אבא, חלפה במוחה של אימא. הפעם דרשו ממנו השניים לקבל הסבר מלא, כאן ועכשיו. לנוכח קיומה של סכנה ברורה ומידית לאיחוד כוחות קטלני בין אימא לאבא, הוא נאלץ לנסות ולהסביר את המובן מאליו. לדידו, המבחן היה מצוין. הוא ביצע את כל מה שלימד אותו אדון זמבורה על הצד הטוב ביותר. למיטב זיכרונו, לדוד טסטר לא הייתה ולו תלונה אחת, לפחות לא כזו שחרגה מספקטרום התלונות הסטנדרטי של אדון זמבורה. למרבה הצער ומטעמים שאינם ברורים לו כלל ועיקר, המשאית החונה פגעה ברכב בו הוא נהג ובשאר הם זכו לצפות בעצמם לפני דקה או שתיים. לשאלה המתבקשת כיצד קרה שמשאית חונה פגעה ברכב, לא הייתה לו תשובה. נפלא מבינתו הכיצד זה שהוריו שחכו שפיזיקה מעולם לא הייתה הצד החזק שלו. העדר התשובה לא סיפק אותם. אבא אחז את ראשו בשתי ידיו ואימא פכרה אצבעותיה. מצבו לא היה מזהיר.

הטלפון צלצל. אבא זינק ממקומו וענה. על הקו, בצד השני, הייתה נציגה בכירה מאחת מרשתות הטלוויזיה הארציות שביקשה לשוחח עם המושיע של מה שנשאר מדוד טסטר. לאבא לא הייתה שום כוונה להחמיר את המצב החמור ממילא. אבא סירב בנימוס והשיחה הסתיימה. צלצול הטלפון החריד את השקט פעם נוספת. כתבת אחרת, מאחת מרשתות הרדיו המקומיות ביקשה את תגובתו של לוחם השוורים. אבא נאלץ לשוב ולסרב בנימוס. לאחר ויכוח קצר בין אבא לגברת, גם השיחה הזו הסתיימה. צלצול טלפון נוסף ניסר בחלל האוויר. אבא החל לאבד את סבלנותו. בזו הפעם היה על הקו נציג של אחד מהארגונים המרקסיסטיים, שביקש להעניק חברות של כבוד בארגונו לאיש מעמד הפועלים האמיץ. היות והיום לא היה יום מוצלח במיוחד עבור אבא ומאחר ומפלס העצבים שלו עלה מרגע לרגע, אבא אימץ מיד את המשנה הקפיטליסטית והתפוצץ על הנציג האומלל. במשך דקות ארוכות השקיע אבא את מלוא כוחו ומרצו, בהענקת הרצאה מאלפת לנציג החצוף אודות נפלאות השוק החופשי ואז ניתק את השיחה במופגן. נראה שפריקת זעמו של אבא על הלה, הועילה לו. אימא עדיין הייתה נסערת. הטלפון צלצל פעם נוספת. אבא שהיה כבר מותש, הושיט את השפופרת לאימא. אימא ענתה לטלפון בטון כעוס ומתוך כוונה מלאה להבריח את הנודניק התורן. היא הקשיבה מספר שניות, הנהנה בראשה כלא מאמינה והחליפה את הטון הכעוס בטון מפויס. “אנחנו בהחלט נגיע”, מלמלה. שיחת הטלפון הסתיימה. אבא התבונן באימא בסקרנות. מסתבר ששר התחבורה בכבודו ובעצמו טרח להתקשר אליהם. השר הנכבד, שלאחרונה ספג ביקורת לא פשוטה על תפקודו הלקוי והיה זקוק נואשות לאירוע משנה תדמית, הזמין אותם לטקס חגיגי לרגל מעשה הגבורה העילאי, בנוכחות ראש העיר. לצד מיטת חוליו של דוד טסטר, כמובן. הטקס נקבע ליום המחרת בשעה עשר בבוקר. אחרי הכל, השר נזקק לפרק זמן סביר לשם הזמנת נציגי התקשורת.

למחרת בבוקר לבשו שלושתם את מיטב מחלצותיהם, כהנחייתה של אימא. השר המכובד לא נטל סיכון מיותר ודאג שמונית מטעמו תאסוף אותם מהבית. לאף אחד מהם לא היה ברור מדוע נפל בחלקם הכבוד הזה. הם הגיעו לבית החולים בשעה היעודה. בבית החולים שררה מהומה גדולה. עשרות צוותי צילום, כתבים, אנשי רדיו וסתם ניצבים, מילאו את המסדרון שהוביל לכניסה לחדרו של דוד טסטר. הדוד המסכן, לא הבין על מה ולמה המהומה. עם זאת, העובדה שהדוד היה שרוי תחת השפעתם המטשטשת של משככי כאבים חזקים, גרמה לטסטר להאמין שהוא הוזה. שר התחבורה הגיע כמובן באיחור המתבקש, מלווה בראש העיר. הוא הוזמן אחר כבוד לעמוד בין השניים, לצד מיטתו של דוד טסטר. דמותו של הסופרסטאר הטרי חדרה בדרך לא דרך קורי הכרתו המעורפלת של הדוד. לחץ הדם וקצב פעימות הלב של הדוד המטושטש, זינקו לשמיים. כל המוניטורים באשר הם, צפצפו בקול. דוד טסטר הרים ראשו וניסה לומר דבר מה, אבל רופא שהוצב בחדר מבעוד מועד, הזדרז להזריק לו מנה מכובדת של חומר הרגעה וראשו של הדוד צנח חזרה על הכר. הנהלת בית החולים לא הייתה מעוניינת לתת לחולה המבולבל לקלקל לה את החגיגה, והנחיות מתאימות שורשרו מטה. הטקס החל. שר התחבורה תיאר ברגש רב את אומץ הלב יוצא הדופן שגילה האביר הנועז שניצב לצדו. אומץ שבזכותו לא נפרד דוד טסטר מחלקו הארי של ישבנו ואולי אף זכה לדחות את מועד קבלתו למועדון השיש באי-אילו שנים. הוא הפליג בשבחו של הלוחם המהולל במשך דקות ארוכות. בימים אלה זמן מסך היה דבר יקר והשר המהולל התכוון לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו עד תום. דמעות של אושר עמדו בעיניהם של הוריו, על אף שהם לא היו בטוחים במאת האחוזים שהדברים מכוונים אליו.

כשסיים שר התחבורה, פצח ראש העיר בנאום משלו. המהומיו הלא ברורים של דוד טסטר המטושטש לא הפריעו לראש העיר להוסיף שבחים משלו על אלו שהרעיף עליו שר התחבורה. כשהגיע תורו לדבר, הוא שתק וחייך. כולם הריעו לצניעותו הרבה ומחאו כפיים במרץ. כולם חוץ מדוד טסטר ששב וגילה אי-שקט. לקראת סיומו של הטקס המרגש, שלף שר התחבורה תעודת הוקרה מפוארת והעניק לו אותה בחגיגיות. הקהל המשולהב החל למחוא כפיים, אולם השר המנוסה היסה אותו. מכיס הז’קט שלו שלף השר כרטיס פלסטיק ומסר אותו בידו. “שלא תחשוב ששכחנו. בבקשה, רישיון הנהיגה שלך!”, אמר השר בקול. הקהל יצא מגדרו. בשלב זה גמלה בלבו של דוד טסטר ההחלטה שלא לקחת סיכון. בין אם הדוד הוזה הזיות קשות ובין אם לאו, החליט דוד טסטר לשאת את דברו. הכבוד המקצועי הרמוס שלו והאחריות הרבה שחש כלפי הציבור, גרמו לגופו של הדוד הכאוב להילחם בסמי ההרגעה. הדוד הרים ראשו בכבדות מהכר ומלמל דבר מה. אף אחד לא ממש הקשיב. הרופא הצעיר מילא אחר הוראות ההנהלה והזריק לדוד מנת סם נוספת, על גבול מנת יתר. ראשו של הדוד האומלל צנח בייאוש על הכר. כשהיו בדרכם החוצה מחדרו של הדוד, לחש שר התחבורה באוזנו שנדמה היה לו שדוד טסטר אמר משהו על מכנסיים. לא משנה.  שר התחבורה וראש העיר נפרדו מהוריו וממנו בלחיצות ידיים חמות, לא לפני שווידאו שהמצלמות מצלמות את המעמד.

כשהיו שלושתם במונית, בדרכם חזרה הביתה, הם זכו להיתקע זמן רב בפקק תנועה. עשרות רכבים המתינו בסבלנות לעדר שוורים שחצה את העיר בקצב משלו. ממש מכה. למראה השוורים המטיילים בשלווה במרכז העיר, אבא התעשת ונטל ממנו את רישיון הנהיגה החדש. אימא לא התווכחה. גם הוא לא. מה שבטוח בטוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *