כמה ימים לאחר מכן, הגיע מר מעלית לביקור פתע שקטע את ההסבה המקצועית שלו למומחה בבהייה במסך. מר מעלית נכנס הביתה בפרצוף חמוץ, מלווה באבא. הסתבר שרגלו הימנית הכירה בכוחו של ארגז הפלא וכאות הוקרה זכתה בגבס נוצץ משלה. מר מעלית התיישב בכבדות על הספה. אימא הזדרזה להציע לו שתייה, אך הוא סירב בכל תוקף. עיניו של מר מעלית ננעצו בו. משום מה היה לו הרושם שמר מעלית עדיין כעוס, אבל פחות. הוא התאמץ לחשוב על הסיבה לכעסו של מר מעלית, אך נכשל כהרגלו בשלב הסקת המסקנות. אבא חייך חיוך מאולץ ושאל את מר מעלית בזהירות רבה לשלומו. מר מעלית סיפר בטון נרגן כי למזלו הרב, אספת דיירי הבניין המפורסם, התכנסה, דנה בעניינו והחליטה, על חודו של קול, להמשיך ולקבל ממנו שירותים. למרבה ההפתעה, הקול המכריע היה דווקא קולה של גב’ בושם. עם זאת, לא הכל הלך חלק. דיירי הבית החליטו פה אחד, שבכל פעם שמר מעלית יקרא לבניין, הוא יזכה ללווי צמוד של השוער. ליתר דיוק, של השוער וכלבו. כלב דוברמן רגיש ואצילי. מר מעלית הוסיף בטון כעוס, שלמעשה, אם מתבוננים היטב, הרי שמרוב שיניים לא רואים כלב. בכל מקרה, השיניים או הכלב עד כדי כך רגישים ואציליים, שמר מעלית פיתח חשש כבד וממשי לשלמות אחוריו, שאלוהים לא חסך בהם בחלקים רכים. עם זאת הסתבר שהחשש של מר מעלית לאחוריים שלו, לא היה משותף לו ולשוער. מאז האירוע המכונן לו נחשף השוער, השוער פיתח טיק לא רצוני. כך לפחות חשב מר מעלית, עד שהתברר לו לחרדתו שהשוער השרמנטי, קורץ לו קריצות רבות משמעות. אם הוא הבין את מר מעלית נכון, זה היה קשור איכשהו למכנסיים של מר מעלית. כלומר למכנסיים שמר מעלית העניק לו באדיבותו הרבה. ניכר היה במר מעלית שהחשש לאחוריו הפך לפוביה של ממש! אימא השתעלה בקול, מחניקה צחוק כבוש. את אבא זה לא הצחיק. מר מעלית הפגוע החליט שדי לו וביקש בתקיפות את מכנסיו בחזרה.

 

רגע לפני שיצא את הבית כשבידו המכנסיים המדוברים, הסתובב אליו מר מעלית, הביט בו ארוכות ומסר לו כי נכון לעת הזו, המזל שוב מאיר פנים למר מעלית וגב’ בושם שותה אתו קפה. המון קפה. מר מעלית ביקש אותו בנימוס מעושה שלא לבוא לבקר את גב’ בושם. חדשות טובות! הוא שמח מאד שהמזל חזר להתגורר בטנדר של מר מעלית. לגבי גב’ בושם, הוא לא יכול היה אלא להצטער עבור מר מעלית. קפה לא עושה טוב לגב’ בושם. למעשה הוא מוציא ממנה את החיה הרעה שבה. חבל שמר מעלית לא שאל אותו מראש. הוא תיאר לעצמו שעוצמות הכאב שחווה מר מעלית, עם כל כוס קפה, בלתי נתפסות. המחשבה גרמה לו לחלחלה של ממש. דמעות עלו בעיניו. גורלו המר של מר מעלית, גרם לו לעשות מה שהוא לא עשה מעולם. לחוש חמלה. הוא ניגש בהתרגשות למר מעלית פרש ידיו וניסה לחבקו. זה היה צעד אחד יותר מדי עבור מר מעלית. המבט בעיניו של מר מעלית הפך בן רגע למבועת. מר מעלית זרק את המכנסיים שהחזירה לו אימא ונמלט כל עוד נפשו בו כשהוא זועק מרה, שוכח לרגע שרגלו הימנית מגובסת וכמעט מצרף גם את זו השמאלית למועדון הגבס. בינו לבינו הגיע מר מעלית למסקנה שיש כנראה משהו מיוחד בישבנו. אחרת מדוע ההוא קורץ לו וזה מנסה לחבקו? ככל שמדובר בגב’ בושם, ניחא, אבל כל היתר, הם עניין אחר. העולם הפך להיות מסוכן עבור מר מעלית ומשום מה שכחו לספר לו. מר מעלית התניע את הטנדר ויצא לדרכו בחריקת בלמים. סביר להניח שבתקופה הקרובה, פחות או יותר בטווח זמן של מילניום פלוס מינוס, מר מעלית לא יבוא לבקר את אבא. אולי מר מעלית ישלח לאבא מכתב או שניים. סביר להניח שמעורך דין.

הימים שלאחר ביקורו המלכותי של מר מעלית חלפו בעצלתיים. לא שזה טרד את מנוחתו.  מבחינתו המונח ‘עצלתיים’ הנו שווה ערך ל’בנעימים’. את זמנו הלא יקר בעליל, הוא השקיע כמובן בבהייה בכל מסך אפשרי. מבוקר ועד ערב הוא רבץ בסלון. לשמחתו, אבא, שהיה שרוי באבל כבד עקב לכתה בטרם עת של חברותו האמיצה עם מר מעלית, נמנע מלהציק לו. אימא, כמו אימא, השלימה עם העובדה המצערת שהכשרתו המקצועית בתחזוקת מעליות, נגדעה באיבה. הוא מצדו הניח הנחה מושכלת שכך או כך, ענף המעליות ישרוד בלעדיו. מעליות תמשכנה לעלות, אחרות אפילו תרדנה, חלקן הגדול יתקע מפעם לפעם וגברות בושם למיניהן, תמשכנה לצרוך מנות יתר של קפאין. רווח לו שגורל הענף לא רובץ על כתפיו, ממש כפי שגורלו שלו לא מונח ביד הברזל של גב’ בושם. כאב לו שלא כך הדבר באשר לגורלו של מר מעלית, אך עם כל יום שחלף, הכאב הלך והתעמעם.

בוקר בהיר אחד, רגע לפני שהוא נטש מסך אחד ועבר לבהות באחר, אבא נכנס לסלון כשכולו חיוכים. אימא נכנסה מיד אחריו. ליתר ביטחון. אבא בישר לו בהתרגשות שאימא והוא מצאו פתרון למצבו הסטטי. “אתה חוזר ללימודים חביבי!”, אמר אבא. “אתה הולך ללמוד נהיגה. תוציא רישיון ואנחנו נעזור לך למצוא עבודה בתחום. די פשוט, לא?”, הוסיף אבא. אימא סימנה לו בעיניה. מאחר ושפת הסימנים, כל שפת סימנים, לא הייתה נהירה לו, הנהנה אימא קלות בראשה, רומזת לו לחזור אחריה. שנייה לפני שאבא איבד את סבלנותו, הוא הנהן בראשו. אבא היה מאושר!

הסתבר שלאבא חבר טוב נוסף, מורה לנהיגה, שנאות לקחת על עצמו את המשימה ללמדו לנהוג. ככל הנראה השמועות על קורותיו של מר מעלית לא הגיעו לאוזניו של הנ”ל וטוב שכך. אבא כמובן, לא טרח לנדב את המידע הרלוונטי לבחור. מה שהנ”ל לא יודע, לא יהרוג אותו. במחשבה שנייה, אולי דווקא כן. ימים יגידו. השיקולים של אבא היו עבורו בגדר מסתורין, אך לא כזה המצריך חקירה ובדיקה. שיעור הנהיגה הראשון, נקבע לאחר הצהריים של אותו היום. בשעה היעודה חנה רכב בחצר הבית. נהג הרכב לחץ מספר פעמים על צופר הרכב, משחרר לחלל האוויר צרור של צפירות מחרישות אוזניים. אבא יצא החוצה ולחץ לאדון זמבורה את היד בחום. השניים קשקשו מספר דקות. בתום ההתקשקשות ביקש אותו אדון זמבורה להתיישב אחר כבוד במושב הנהג. למרבה השמחה התברר לו, שלהבדיל ממר מעלית, אדון זמבורה לא מאחסן מזל ברכב שלו. הוא הגיע למסקנה הגאונית לנוכח העובדה שאדון זמבורה גילה אדישות מוחלטת, לתשובה לשאלה הקיומית באיזו רגל יש להיכנס לרכב. במשך שעה קלה הציג בפניו אדון זמבורה את שלל המערכות שברכב. ההסבר כולו היה מורכב עבורו בצורה בלתי רגילה. עם זאת ולאור העובדה שאבא עמד בשילוב ידיים לצד הרכב והביט בו בחומרה, הוא השתדל לגלות עניין במתרחש. לשמחתו הרבה הוא גילה שההסבר אודות מתג החלון, נקלט במוחו בהצלחה יתרה. כל השאר יבוא בהמשך, ככה לפחות קיווה אבא. הוא עצמו גילה אופטימיות זהירה בלבד.

הם יצאו לנסיעה ראשונה מסביב לבלוק. אדון זמבורה אבחן במהירות יוצאת דופן, שהתלמיד החדש שלו סובל מתסמינים מדאיגים, בעיקר בתחום הקואורדינציה. הניסיון הנואש לגרום למוחו לתאם בין ידיו ורגליו, הסתיים בשלוש פגיעות במדרכה ובשתי בלימות חירום לפחות. אדון זמבורה מצא את עצמו אוחז בהגה בחוזקה, כשהוא מתנשם בכבדות ומזיע. עוד לא יצא לאדון זמבורה לפגוש בכישרון טבעי שכזה. מאחר וחייו יקרים לו, הזדרז אדון זמבורה לסיים את השיעור. אדון זמבורה המבוהל החזיר את הבן האובד לאבא, עדכן אותו בקול רועד, והמליץ לאבא בחום להמתין עם חלום הרישיון מספר שנים, רצוי עשור או שניים. אבא סירב בנימוס ואדון זמבורה נסע לדרכו מאוכזב. אבא לא התרגש. בסך הכל שיעור ראשון, עוד לא הכל אבוד. בכל זאת בן טיפוחיו, הדביל האישי שלו, למד היום איך לפתוח ולסגור חלון וזה כבר משהו. לעומת אבא, אימא נראתה יותר מכל, מודאגת לשלמות גופו. מבין השניים הוא הזדהה דווקא אתה. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, לא נראה לו שיצרני הרכב לקחו אותו בחשבון בתהליך התכנון. כך או כך, לא נראה לו שאבא הולך לוותר לו בנושא.

בשבועות שבאו לאחר מכן, הוא פגש באדון זמבורה מדי יום-יומיים. בכל אחת מהפעמים הסתיים השיעור כשאדון זמבורה מתחנן על נפשו בפני אבא. ההתקדמות שלו הייתה כל כך מרשימה, שלעתים קרובות מדי נאלץ אדון זמבורה לבקר במוסך בסמוך לאחר המפגש עמו. תיקוני הפחחות למיניהם, העמיסו על אבא ואימא הוצאה נוספת, אבל הם לא התלוננו. מה שכן, כישורי תפעול צופר הרכב של אדון זמבורה שודרגו באופן משמעותי. אם בתחילת הדרך אדון זמבורה צפר בבהלה פעם במספר דקות, מזהיר את העוברים והשבים מהעילוי היושב לצדו, הרי שעתה הוא לחץ על הצופר מיד כשהחלו בתנועה והניח לו פחות או יותר רק כשהסתיים השיעור. הרעיון היה גאוני ויעיל באופן יוצא מהכלל, אבל הטכניקה גבתה משניהם מחיר יקר. מהר מאד הם גילו שהשמיעה שלהם כבר לא משהו. ואם לא די בכך, גם השכנים החלו לגלות אי-שקט והתלונות למשטרה לא אחרו לבוא. לצערו הרב של מפקד תחנת המשטרה, היועצים המשפטיים של המשטרה, אשר בחנו את הסוגיה לעומק, הגיעו למסקנה הנחרצת שלא ניתן להוריד אותו מהכביש שכן, כל אחד זכאי ללמוד נהיגה, תהא מנת המשכל שלו אשר תהא. כתוצאה, בתוך אפס זמן הם זכו ללווי משטרתי. בתחילה השוטרים שללו מאדון זמבורה את החירות לעשות שימוש בלתי מוגבל בצופר ואולם, לאחר נסיעה קצרה בעקבותיהם, החירות הושבה בלית ברירה ואחר כבוד לאדון זמבורה. למעשה, השוטרים הגיעו מהר מאד למסקנה הבלתי נמנעת שקצב ההתקדמות השלילי שלו בשיעורי הנהיגה, מצוי ביחס הפוך לסכנה שהוא מהווה לציבור. כפועל יוצא מכך, הליווי המשטרתי הפך לקבוע ולצופר הרכב הצטרפה יללת הסירנה של מכונית המשטרה. הציבור למד לזהות את המפגע ומרגע שהחל שיעור, הרחובות המועדים התרוקנו מכל נפש חיה. אפילו החתולים על שלל נשמותיהם, בחרו שלא לקחת סיכון מיותר. אדון זמבורה נראה על סף אבדן השפיות שלו. הליווי המשטרתי והביקורים התכופים במוסך, לא הועילו למצב רוחו של האדון. לאבא זה לא הזיז. אבא סימן מטרה ויהא אשר יהא, זו תושג, אפילו אם יישפך דם ברחובות! אדון זמבורה המיוסר החליט לקצר עד כמה שניתן את הסיוט. בתום השיעור המי-יודע-כמה הוא הודיע לאבא חגיגית שהמבחן המעשי נקבע לראשון במאי. אבא היה המאושר באדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *