הבוקר בא ואתו הגיע החבר הטוב של אבא, איש המעליות. מר מעלית שהיה גוץ חייכני בעל ידיים מסוקסות, לחץ לו את היד בעצמה רבה שכמעט וגרמה לו לצעוק בכאב. מר מעלית שוחח עם אבא קצרות וכשסיים, סימן לו להתלוות אליו לטנדר שירות שעליו התנוסס הלוגו האופטימי “מעלים אתכם למעלה במהירות ובבטיחות”. היעד המובטח, “למעלה”, לא היה מוכר לו. הוא לא ידע מה בדיוק מחכה “למעלה” ואם זה בכלל יעד מבוקש. ההבטחה לכרטיס בכיוון אחד גם כן לא הייתה ברורה לו. מאד יכול להיות שהמתחרה של מר מעלית, מבטיח “להוריד אתכם למטה” או משהו בדומה. בכל מקרה, כל עוד האחד שולח את כולם למעלה והאחר מוריד אותם למטה, נראה שיש מספיק עבודה לכולם.

אימא יצאה אתו מהבית והלכה לצדו עד לדלת הטנדר. לפני שנכנס היא פנתה אליו וביקשה שיכנס ברגל ימין. “בשביל המזל”, אמרה. הוא פתח את דלת הטנדר והתבונן פנימה. הוא לא ראה שום מזל בטנדר. הטנדר נראה לו רגיל לחלוטין. הוא הניח שהמזל נמצא איפשהו מצד שמאל, אחרת מה הטעם להיכנס ברגל ימין? על כל פנים, הוא לא רצה לאכזב את אימא ולדרוך עליו בשגגה ולכן מילא אחר מבוקשה ונכנס לטנדר ברגל ימין. בזהירות מרבית כמובן. אימא חייכה בסיפוק והוא נשם לרווחה. בזו הפעם הוא לא גרם כל נזק. בינתיים. הוא קיווה שהמזל יצא מהטנדר, לא נוח להיכנס כל פעם ברגל ימין. מר מעלית ביקש ממנו לסגור את הדלת, התניע את הטנדר, נופף בידו לאימא לשלום והחל בנסיעה. הטנדר היה רווי בריח חריף של שמן מכונות וסיגריות שהקשה עליו את הנשימה. מר מעלית פתח בהסבר ארוך ומייגע באשר לאופי העבודה. הוא הצליח להבין שהתפקיד שלהם הוא לדאוג לכך שמעליות מסוימות שבאחריות החברה תזוזנה ממקומן. רצוי למעלה ולמטה. הוא העריך את זה שמר מעלית גילה לו את סתר ליבו כשסיפר לו שהוא מטפל אף בתנועת מעליות ‘למטה’. למרות זאת זה נשמע לו לא ממש הוגן שמר מעלית מסיג את גבול המקצוע של המתחרים שלו שמופקדים על הדרך ‘למטה’. הוא תהה אם המתחרים יודעים על כך ואם הם עצמם מסיגים את גבול המקצוע של מר מעלית. התהיות הללו העבירו לו את הזמן מצוין. הלהג החד-גוני של מר מעלית נשמע לו כמו מוזיקת רקע גרועה ומוחו בחר להתעלם ממנו ככזה. הקשבה לא הייתה הצד החזק שלו ואין סיכוי שמר מעלית יצליח במקום שבו נכשלו מוריו, הוריו וכל היתר. התוצאה הייתה שאופי העבודה, הוראות הבטיחות וכל הקשור באלה, להם הטיף מר מעלית בלהט, הסתכמו במוחו בתובנה ולפיה שניהם מופקדים על תנועת המעלית למעלה וכשאף אחד מהמתחרים לא רואה, גם למטה. אין ספק שזה מספיק מידע עבורו ליום עבודה אחד. אולי אפילו ליותר. סופסוף אחרי כחצי שעה של נסיעה, החנה מר מעלית את הטנדר בחניון של בית קומות גבוה. הם יצאו מהטנדר ומר מעלית הצביע על ארגז כלים גדול והורה לו לסחוב אותו. הארגז היה כבד באופן יוצא דופן ולרגע היה נדמה לו שיתכן שהוא מכיל מעלית שלמה. מר מעלית נכנס לבניין בצעדים נמרצים. הוא דידה אחריו, נאנק מחמת כובד משקלו של הארגז. מר מעלית פגש במישהו והסביר לו משהו על ביקורת שנתית, או משהו דומה. קשה היה לו להקשיב כשהארגז הכבד מושך אותו מטה. זמן קצר לאחר מכן, הוא מצא את עצמו ביחד עם מר מעלית והאיש בו פגשו, במעלית הבניין. מר מעלית לחץ על כפתור וזו זינקה למעלה. כשהגיעו לקומה העליונה, לחץ מר מעלית על כפתור אחר והמעלית ירדה חזרה למטה לקומת הקרקע. לאחר מכן התבונן מר מעלית בסקרנות מעושה בכמה חלקים במעלית, החליף מספר מילות נימוסין עם בן הלוויה שלהם, קשקש כמה מילים על טופס רשמי, הכריז “מאושר”, חתם והחל לצעוד לכיוון הטנדר, מסמן לו לבוא אחריו. משקלו של ארגז הכלים אמלל אותו. מאחר והם לא עשו כל שימוש בארגז או במה שיש בו, הוא הסיק שמר מעלית עושה בארגז, או ליתר דיוק במשקלו הרב, שימוש לשם בדיקת תקינותה של המעלית. אם זו צלחה את הדרך ‘למעלה’ על אף המשקל העודף דיינו ואם לאו, אין לו מושג איזו הפתעה מכין לה מר מעלית. פטנט לא רע בכלל. הוא תקע מבט מלא הערכה במר מעלית. לולא משקלו של הארגז, היה מדובר בעבודה קלה. מר מעלית נראה מאד מרוצה. יתכן שהדבר היה קשור לכך שהאיש שפגשו שילם לו בתום הביקורת. הוא אף פעם לא גילה עניין בכסף ולכן הוא לא היה מוכן להישבע שזו הסיבה לאושר הפתאומי שנחת על מר מעלית. מר מעלית היה כל כך מרוצה שהוא זמזם בקול מנגינה כלשהי. ניכר היה שאין לנ”ל רקע מוזיקלי. ספק רב אם המלחין היה מזהה את פרי יצירתו. מר מעלית עצר את הטנדר בפתחו של בית קפה קטן והכריז על הפסקה קצרה.

שנייה לפני שהשניים יצאו את הטנדר, הטלפון הנייד של מר מעלית צלצל. מר מעלית הקשיב בקשב רב לקול הנסער מצדו השני של הקו ופניו נפלו. הוא הבטיח למטלפן הנסער שהם יוצאים מיד לדרך, והתניע את הטנדר. מר מעלית לא אמר מילה אבל בהחלט נראה מודאג. מהר מאד הסתבר לו שהם בדרכם חזרה לבניין שבו הם ביקרו הבוקר. הטקס חזר על עצמו. מר מעלית יצא מהטנדר וסימן לו שיביא את ארגז הכלים אתו. הוא הופתע. הוא לא ידע שביקורת שנתית מתבצעת פעמיים ביום. מר מעלית צריך להיות אדם עשיר מאד! פעם נוספת הוא דידה אחריו לתוך לובי הבניין. האיש הנחמד שפגש אותם בבוקר חיכה להם בקוצר רוח. האיש פנה למר מעלית ומסר לו בבהילות שהמעלית נתקעה בין קומה שש לשבע. החדשות לא נשמעו לו טובות. “בו אחרי ואל תתעכב!”, הורה לו מר מעלית. אחרי שהשניים טיפסו שלוש מתוך שש הקומות, התברר לו שמצבן של החדשות, הולך ונעשה גרוע מרגע לרגע. הוא קיווה שיש תוחלת כלשהי בנשיאת הארגז הארור. בקומה הרביעית הם שמעו צעקות רמות של אישה. מר מעלית, על אף שהיה כבד גוף וככל הנראה מעשן כבד, הגביר את קצב הטיפוס במדרגות. הוא מצדו נאבק בארגז הכלים. לולא אבא ואימא, הוא היה משליך את הארגז ומסתלק לכל הרוחות מהמקום. כשהגיעו סופסוף לקומה שש, סימן לו מר מעלית לפתוח את הארגז. הוא פתח אותו בחשש מה, שמא דבר מה יזנק עליו ממנו. להפתעתו הרבה, הארגז הכיל עשרות מברגים ומפתחות שונים ומשונים, ברגים, תרסיסים ועוד. הפריטים נראו לו חסרי תועלת לחלוטין והוא נמלא תחושת אכזבה. אם הוא היה יודע מראש, הוא לא היה מתאמץ לשאת את הארגז שש קומות! הצעקות של הגברת שבמעלית, נשמעו עתה בבירור. מר מעלית ביקש ממנה להירגע והבטיח לה שהוא מטפל בבעיה. הבקשה לא עשתה כל רושם על הגברת הכלואה, שהגבירה צעקותיה וליוותה אותן בחבטות קצובות על דפנות המעלית. מר מעלית נראה כאילו הוא חוכך בדעתו, מנסה להחליט מה מהשניים יותר מסוכן עבורו, להותיר את המעלית תקועה ולהימלט או לחלופין, לשחרר את הגברת, שאז לא בטוח בכלל שהוא יצליח להימלט. בסופו של דבר נטל מר מעלית מספר כלים מהארגז והחל בעבודתו. מדי פעם בפעם פנה אליו מר מעלית, מסר לו כלי אחד והצביע על כלי אחר. עד כאן הכל טוב ויפה ולמרבה ההפתעה, כלל לא מסובך. לאחר כחצי שעה של עבודה מאומצת, כשברקע זעקותיה של הגברת, המעלית שבה לחיים. מר מעלית, שהיה עסוק בטיפול בארון כלשהו ליד המעלית, הורה לו ללחוץ על הכפתור המזמין את המעלית. הוא עשה כן והמעלית נעה. היא נעצרה בקומה שש והדלת נפתחה לרווחה. מתוך המעלית זינקה החוצה כרוח סערה, גברת לבושה בהידור. “אתה הטכנאי?”, היא שאלה אותו ודמעות בעיניה. הוא לא ידע מה להשיב ולכן לא חרג מהרגלו ושתק. “כל הכבוד לך, אתה מלך!”, היא התנפלה עליו וחיבקה אותו בחוזקה. מר מעלית, שהיה עסוק בטיפול בארון חשמל כלשהו, הרים את מבטו והביט בו משועשע. מר מעלית קרץ לו קריצה רבת משמעות וחזר לעבודתו, מוחל על כבודו הרמוס. הגברת, שאך לפני רגע המליכה אותו, לא שחררה את חיבוקה. לא היה אכפת לו. הגברת הריחה טוב מאד, בהשוואה לריח שמר מעלית טיפח במשך שנים בטנדר. לאחר כדקה היא שחררה את אחיזתה והלכה לדרכה, לא לפני שהמליכה אותו פעם נוספת והדביקה לו נשיקה על לחיו. מר מעלית סגר את ארון החשמל ונראה מרוצה בעליל. “בשביל יום ראשון בעבודה, ההספק שלך מרשים!” הכריז מר מעלית בחיוך, “שלא תתרגל, שמעת?”. מאז גיל אפס ההספק שלו לא הרשים אף אחד. הוא סבר שהעובדה שמר מעלית מצא אותו מרשים, אומרת משהו על מר מעלית. או לחיוב או לשלילה, תלוי את מי שואלים. מר מעלית התקרב למעלית והבושם של ממליכת המלכים התחלף בריח של שמן מכונות מהול בריח של זיעה חמוצה. ידיו של מר מעלית היו שחורות משחור. מר מעלית הודיע לו שהוא הולך לשטוף את ידיו וביקש ממנו שיחזיר את הכלים לארגז הכלים. הוא אסף את הכלים הפזורים בזריזות, זורק אותם לתוך הארגז. הוא לא רצה להתלכלך כמו מר מעלית ולכן השתדל לצמצם את זמן המגע בכלים. אחד מהם, כנראה מברג, החליק מידו והתגלגל. הוא תר אחריו אבל לא הצליח למצוא אותו. מר מעלית חזר מעיסוקיו. על אף מאמציו, ידיו נותרו שחורות. הוא התכוון לומר למר מעלית שכנראה אחד מהמברגים אבד, אבל רמות הקפאין הנמוכות בדמו של מר מעלית, גרמו לאחרון לאטום את אוזניו ולזרז אותו. רווח לו שאת הדרך למטה עם הארגז, הם עשו במעלית. בפעם השנייה באותו היום הם שמו פעמיהם לבית הקפה הקטן. מר מעלית הסיק בכוחות עצמו שהוא שותה פחות או יותר את אותו הקפה שמר מעלית נוהג לשתות, והזמין שניים מאותו הדבר. הקפה היה חזק מאד ומר. בבת אחת הוא הפך ערני מאי-פעם.

הוא ממש שמח כשהטלפון של מר מעלית צלצל. העבודה החלה למצוא חן בעיניו. מר מעלית ענה לטלפון. הפעם לא היה קשה לשמוע את צעקותיו של הצד השני לשיחה. מר מעלית סיים את השיחה חיוור כסיד, לגם לגימה גדולה מהקפה שלו, שגרמה לו להתקף שיעול קשה. בעודו משתנק, הורה מר מעלית על הטנדר. חוזרים לעבודה! לא היה גבול לשמחתו והדבר ניכר בו. מר מעלית הביט בו במבט כעוס והניע את הטנדר. השניים יצאו שוב לדרכם. שלא במפתיע, הוא מצא את עצמו שוב בחניון הבניין שבו הם הספיקו לבקר כבר פעמיים. הוא היה מאושר. הם כנראה עשו עבודה יוצאת מהכלל אם הזמינו אותם פעם נוספת. לא היה אכפת לו כלל לסחוב שוב את ארגז הכלים. הוא תפס את הארגז עוד לפני שמר מעלית פנה אליו. מר מעלית ספק הלך ספק רץ ללובי הבניין. האיש הנחמד מהבוקר חיכה להם. משום מה הוא לא נראה עתה כל כך נחמד. הוא הסתכל עליו וחשב שכדאי לו, בהזדמנות הראשונה, כשהביקורת הנוספת תסתיים, להציע לאיש לטעום מהקפה המשובח. האיש פתח בצעקות על מר מעלית. הוא הבין שהמעלית נתקעה פעם נוספת, הפעם בין הקומה השלישית לרביעית, ככל הנראה כשהייתה בדרכה למטה. היום הולך ונהיה מעניין! הוא חשב להסביר לאיש הנחמד, שהם אחראים רק לדרך למעלה ולא לדרך למטה אבל מר מעלית האיץ בו להזדרז. הם טיפסו במעלה המדרגות המוכרות. ארגז הכלים אמנם הכביד עליו, אבל הקפאין נרתם למאמץ.

כשהגיעו לקומה השנייה, הוא חשב שהוא מזהה את הצעקות. בדרך לקומה השלישית הוא כבר היה משוכנע שמדובר בגברת המבושמת. זעקותיה טובלו עתה בשלל של קללות ואיחולים לבביים למוות בייסורים לכל מי שקשור לתחזוקת המעלית. לא היה גבול לשמחתו! כשהגיעו לקומה השלישית, הריטואל חזר על עצמו. הוא פתח את הארגז, מסר כלים למר מעלית שבתורו, עמל על פירוק לוחות שונים סביב המעלית. לאחר מספר דקות הוא הבחין במר מעלית מפעיל כוח רב ומנענע את ידיו באופן נמרץ, פחות או יותר בהתאם לקצב זעקותיה של הגברת. לפתע שלף מר מעלית חפץ מעוות מתוך מנגנון המעלית. הדבר קרה כל כך מהר שמר מעלית איבד את אחיזתו והתגלגל על הרצפה. בה בעת נשמע קול חריקה עז. המעלית השתחררה ונעצרה בקומה השלישית. דלת המעלית נפתחה לרווחה. הגברת המהודרת פסעה החוצה, מלאת רוח קרב. פניה לא בישרו טובות אבל ניחוח הבושם שלה בלבל אותו. הוא נותר עומד על מקומו. מר מעלית לעומת זאת, שכב על הרצפה והביט בפליאה בחפץ המעוות שבידו. החפץ נראה לו מוכר באופן מחשיד. זה לא אחד מהמברגים שלו? עוד לפני שעלה בידי מר מעלית להפנות אליו את השאלה, ניסר קולה של הגברת את חלל האוויר. היא הצביעה על מר מעלית ושאלה בקול רם וסמכותי, “הוא אחראי לתקלה? ככה הוא עושה את הכסף שלו?”. הן מר מעלית ההמום והן הגברת המבושמת הביטו בו. כל אחד מהם מצפה לתשובה. תשובה שונה, כמובן. בסיטואציה סבוכה שכזו הוא טרם נתקל. הדבר גרם לו לפתח געגועים עזים לקושיותיו של אבא. אבל אבא לא פה. לא היה לו מושג קלוש מהי התשובה הנכונה. הוא התבונן במר מעלית ואחר כך בגברת ועשה את הדבר היחידי שעלה בדעתו לעשות. הנהן וחייך, ממש כפי שאבא הנחה אותו אתמול בערב. בזווית עיניו הוא יכול היה להבחין בלסתו של מר מעלית נשמטת מתדהמה. את מה שקרה מיד אחר כך, הוא לא צפה. הגברת המכובדת התנפלה באגרופים שלופים על מר מעלית. ליתר דיוק, היא תפסה מכל הבא ליד והשליכה עליו. מאחר והדבר הקרוב ביותר אליה היה ארגז הכלים, היא עשתה שימוש כמעט בכל אחד מהכלים שבו. מר מעלית התכווץ במקומו על הרצפה. הניסיון לחמוק מהחפצים שהשליכה הגברת הזועמת כשל ומר מעלית נמלא פצע וחבורה. כשסיימה עם מר מעלית, הוא נותר שוכב על הרצפה, גונח בכאב. היא איבדה עניין במר מעלית והסתובבה אליו כשהיא מחייכת. “אתה המלאך השומר שלי! בו, אכין לך קפה”. היא אחזה בידו וגררה אותו אחריה, מותירה את מר מעלית מוטל על הרצפה, מתייחד עם כאבו. מסתבר שהדירה שלה מצויה בקומה השלישית. הוא לא ידע מה עליו לעשות ולכן, נתן לה לגרור אותו אחריה.

תוך זמן קצר הוא מצא את עצמו ישוב בסלון ביתה של הגברת. “אני הולכת להכין לשנינו קפה. אני מיד חוזרת, אל תזוז, שמעת?”, אמרה לו. אחרי תצוגת התכלית שהיא ערכה לו באדיבותו של מר מעלית, הוא בחר שלא ליטול סיכון מיותר ונותר ישוב על מקומו. שתי דקות לאחר מכן, חזרה גב’ בושם לחדר ובידה שתי כוסות קפה מהבילות. היא הניחה אותן על השולחן והתיישבה לידו. החשש מנחת זרועה גרם לו לקפוא במקומו. היא ניסתה לדובב אותו אבל כל שעלה בידו הוא להתבונן בה ולחייך, ממש כמו שאבא הנחה אותו. אולי הפעם זה יעבוד. לפתע הופיע בעיניה של גב’ בושם מבט משונה. היא חייכה אליו, אמרה בשקט, “חכה שנייה, אני מיד חוזרת” ויצאה מהסלון. אולי זו ההזדמנות שלו לברוח. הוא חשש שמא היא מחזיקה בביתה ארגז כלים משלה. הוא לא חשק כלל בטיפול המלכותי שקיבל מר מעלית מגב’ בושם. עוד לפני שעלה בידו לקבל החלטה לכאן או לכאן, גב’ בושם חזרה לסלון. עירומה לחלוטין. פיו נפער בתדהמה. הוא הביט בה המום.  הגברת עלולה להתקרר! תוך שניות הוא מצא את עצמו שוכב תחתיה. משותק מאימה, הוא היה משוכנע שבדעתה לעשות בו לינץ’ והכין את עצמו נפשית לבואו של כאב עז. לגב’ בושם היו כוונות שונות מאלה, שאף אחת מהן לא הייתה קשורה לכאב. היא הפשיטה אותו ללא כל התנגדות מצדו. המעשים שהיא עשתה בו מיד לאחר מכן, גרמו לו למרבה ההפתעה להנאה לא מבוטלת.

הוא לא ידע שיש דברים כאלה ולא זכר שמר מעלית מנה אותם כשסיפר על מהות ואופי העבודה. מהר מאד הוא מצא את עצמו רוקד ריקוד סוער עם גב’ בושם, כשפעם היא למעלה ופעם הוא. הוא לא היה בטוח שזה קשור לתחזוקת מעליות, אבל למי אכפת. כשהגיע תורו להיות פעם נוספת למעלה, הוא נתקף לפתע בבהלה. הוא החל להביט סביבו, בעיקר מעבר לכתפיה של גב’ בושם. גב’ בושם לא הבינה מדוע המחול החגיגי פסק לפתע. היא חייכה אליו ועודדה אותו לשוב ולרקוד עמה. הוא סירב. כשהיא עמדה על כך, ממעמקי עלבונה, שיסביר לה את פשר הסירוב, ולאור חששו מנחת זרועה לה הוא היה עד, הוא הסביר. הוא הסביר לה שמשקלם של שניהם ביחד, עלול בהחלט להכביד. הוא הבהיר לה שעד עכשיו הוא אמנם נהנה מאד להישען עליה, אבל יש סיכוי לא רע שאם שניהם ישענו בצוותא על הפנסיה שלה, הפנסיה תישבר. “להישען על הפנסיה שלי?! חצוף!”, היא צווחה. שטף הקללות שפרץ מפיה של גב’ בושם, הימם אותו. לשטף הקללות הצטרף כאב חד שפילח את גופו כשגב’ בושם תפסה בכוח במבושיו. הוא לא תיאר לעצמו שלגב’ בושם יש את היכולת לקפל אדם לשניים. היא גלגלה את מה שנשאר ממנו בעצמה רבה אל מחוץ לדלת דירתה כשהיא מודיעה לו באופן חגיגי שישכח מהבגדים שלו. הדלת נטרקה אחריו בכוח. מחוץ לדלת ניצב מר מעלית המדמם, אוחז בידו בארגז הכלים. למראה העובד המסור שלו, נזרק החוצה מדירתה של גב’ בושם, כשהוא עירום כביום היוולדו, נתקף מר מעלית בבהלה ואיבד את אחיזתו בארגז הכבד. הארגז חבר לכוח המשיכה ונפל באחת על כף רגלו הימנית של מר מעלית. צעקה נפלטה מפיו של מר מעלית כשאחת העצמות בכף הרגל, קיבלה החלטה להתחלק לשתיים או לשלוש. לכמה בדיוק זה לא היה ברור. זה תלוי כמובן בכישוריו של הרופא המטפל, אם וכאשר יתמזל מזלו של מר מעלית לפגוש ברופא בטרם שגב’ בושם או החבר החדש שלה יחסלו אותו סופית.

עכשיו שניהם היו מוטלים על הרצפה. הוא מנסה נואשות לנתק את הקשר העצבי בין מבושיו למוחו ומר מעלית מצדו, מנסה לנתק קשר דומה ככל שהדבר נוגע לכף רגלו הימנית. שניהם הבינו שקשר כלשהו חייב להתנתק כתוצאה מהסיפור הזה. מר מעלית התעשת ראשון. אם לא היה מדובר בדביל האישי של חברו הטוב, מר מעלית היה נוטש לאלתר את הספינה הטובעת, לבושה או עירומה. מר מעלית חלץ את נעליו ופשט לאטו את מכנסיו. למראה מר מעלית מתפשט, הוא נמלא פחד שמא למר מעלית תכניות דומות לאלה של גב’ בושם. “אתה לא יכול לצאת ערום לרחוב”, מלמל מר מעלית. “תלבש את המכנסיים שלי ובוא, נוסעים”, הוא הוסיף. רווח לו. הכאב שהכאיבה לו גב’ בושם פחת בהדרגה. הוא לבש את מכנסיו של מר מעלית, שהיו גדולים עליו בשתי מידות לפחות. ביד אחת הוא אחז במכנסיים ובשנייה בארגז הכלים. הפעם היה זה מר מעלית שדידה לכיוון המעלית. הם נכנסו למעלית וירדו ללובי הבניין. בלובי חיכה להם האיש הנחמד מהבוקר, כשכולו פקעת עצבים. האיש התכונן לומר להם משהו אבל ברגע שנפתחה דלת המעלית והשניים יצאו, האחד חבול ובתחתונים והשני במכנסיו של האחד, האיש שכח מהכל. למראה שניהם נפערו עיניו של האיש בתדהמה. מוחו של האיש שידר לו שדר בהול ולפיו הוא חייב למצוא חברת תחזוקה אחרת ורצוי בהקדם. הם חלפו על פני האיש ההמום מבלי לומר מילה. מר מעלית החזיר אותו הביתה, לאבא ואימא, לא לפני שהוא דרש מאבא לקבל את מכנסיו בחזרה, כשהם מכובסים. מר מעלית טרח והבהיר שכל מה שהוא רוצה בחזרה זה את המכנסיים בלבד. מר מעלית לא נפרד מהם, אלא לאחר שהוסיף כי בשעה קשה זו ולאור הצפי לפגיעה בהכנסות, אין לו עוד צורך בעוזר. אבא ניסה לחלץ מפיו של מר מעלית פרטים כלשהם אודות השתלשלות האירועים. מר מעלית סירב בכל תוקף לספר את שאירע, מה גם שהוא בדיוק בדרכו לבית חולים – נפל לו ארגז כלים על כף הרגל. אבא שלח את מר מעלית בלב כבד לדרכו. לאחר מכן הוא התבונן ארוכות בבנו, מודע לכך שהסיכוי לקבל ממנו תשובות כלשהן, קלוש. למזלו, הוא נראה מספיק מוכה וחבול, באופן שהביא את אבא למסקנה שתפקיד חייה של חגורת מכנסיו מיותר כעת. שניהם הסכימו בהסכמה שבשתיקה כי הגיע הזמן לחשוב ברצינות על הסבה מקצועית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *