בדיוק לפני יומיים, הוא סיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון. איך קרה הנס הזה? אין לו שמץ של מושג. למעשה, לאף אחד מהמעורבים אין את התשובה. כולם ללא יוצא מן הכלל, החל במנהלת בית הספר וכלה באב הבית, הביטו בו המומים. השמועות אומרות שאמונתם של שומרי המסורת מקרב צוות בית הספר, התחזקה. אותן השמועות אומרות כי אלה שהמסורת הייתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב, נטו בעצם ימים אלה להרהר באפשרויות השונות לתקן את דרכם. אחרי הכל, כמה מאתנו זוכים במהלך חייהם לצפות באופן בלתי אמצעי בהתערבות אלוהית? לדידם של אלה וגם אלה, העובדה שהוא הגיע עד הלום, על אף נתוני הפתיחה הלא מרשימים שלו, אם אי-פעם, בזמן מהזמנים היו נתונים שכאלה בנמצא, חייבת להיות קשורה בדרך זו או אחרת להתערבות שכזו. על כל פנים, לא הייתה לו שום כוונה להעמיד אותם על טעותם, מה גם שככל הנראה הם אינם שוגים כלל ועיקר. את המעט הזה נראה לו שגם הוא הצליח להבין. המבט בעיניה של המחנכת שלו ביום האחרון ללימודיו, דיבר בעד עצמו. למבט ההוא הצטרף בהמשך רעד בלתי נשלט שאחז בידה הימנית, שעה שהיא מסרה לו את תעודת הסיום, אותה אחת המעידה על כך שהוא סיים שתיים עשרה שנות לימוד. בחיוך מעוות היא מלמלה “בהצלחה” לכיוונו ונראה היה שהיא אינה מאמינה כלל ועיקר שככל שמדובר בו, יהא די בהצלחה בלבד.

המעמד לא גרם לו להתרגשות כלשהי. התרגשות ממש כמו הניסיון לחשוב, תמיד גרמה לו להתעייף. מאז שהוא זוכר את עצמו לא הייתה לו שום כוונה להתעייף, ובוודאי שאין לו כוונה להתחיל דווקא עכשיו. אולי אחר כך. בעצם, עדיף שלעולם לא שהרי, עוד עלול להיגרם לו נזק נפשי או בריאותי חלילה. אביו תמיד אמר לו שאין צורך לתקן את מה שאינו מקולקל. למרות הכל, הוא לא חשב על עצמו, כשכבר צצה בראשו מחשבה סוררת אחת לפרק זמן ארוך, במונחים של מקולקל. אם זיכרונו אינו מטעה אותו, אביו ניסה לומר לו לא מעט דברים נוספים, רובם ככולם נוגעים לתכולת קדקודו והצורך הבלתי מתפשר למלא אותה בתוכן, אולם ללא הועיל. בשלב מסוים, אביו התייאש וחדל מניסיונותיו אלה, וזאת לא מעט בזכותה של אמו, אשר יודעת ידוע היטב איזה “תכשיט” יש לה בבית. העובדה שהוא היה בן יחיד, לא הקלה על הוריו. לזכותם יאמר שהם עשו כל שביכולתם על מנת לסייע לו לצלוח את שנות הלימודים בבית הספר. למעשה, מאז יומו הראשון בלימודים, אמו היא זו שדאגה להכין עבורו את כל המטלות לבית הספר. בפועל, התעודה שהוא אוחז בידו, שייכת לה. פעם, לפני מספר שנים, הוא ניסה לתאר לעצמו כיצד היא מרגישה בקשר לכך, בהתחשב בכך שהיא נאלצת בעל כורחה ללמוד עשרים וארבע שנים בבית ספר, שתיים עשרה שלה ושתיים עשרה נוספות במקומו. הניסיון גרם לו לכאב ראש נוראי אשר הרחיק בתורו כל מחשבה מראשו, תהא אשר תהא, למשך תקופת זמן ארוכה מאד. על כל פנים, אביו נתן לו להבין שהוא חב לה תודה גדולה, תוך שהוא מפטיר “למזלה יש לה רק אחד כזה”. הוא בתורו סבר שבית הספר לא נתן לו דבר ולדידו, שנות לימודיו בבית הספר אינן אלא שנים אבודות. המזל הגדול הוא שאף אחד לא שאל אותו לדעתו. אף אחד גם לא שאל אותו מה הוא היה עושה לולא היה עליו להתייצב בבית הספר, שאלה קשה שאין לו עליה את התשובה. כך או כך, הפרק ההוא בחייו תם וטוב שכך. לכל הצדדים.

הוריו כמו תמיד, קיבלו אותו בזרועות פתוחות. ניכר היה באמו שהיא חשה הקלה של ממש. הוא אינו בטוח אם מקור תחושתה זה נעוץ בעובדת סיום לימודיו או שמא בעובדה ולפיה עלה בידה לסיים שתיים עשרה שנות לימוד נוספות. עלה בדעתו שיתכן מאד שאף היא ראתה את האור, ממש כמו חלק מאנשי הצוות בבית הספר. לא היה ברור לו למה ומה שלא ברור, לשיטתו אינו חשוב ואין כל סיבה להתעמק בו. אביו לעומת זאת, עטה על פניו ארשת רצינית. מניסיון הוא ידע שארשת זו משמעותה אחת – אנחנו צריכים לדבר, אתה ואני, בארבע עיניים, ללא נוכחותה של אמך. יותר נכון, אני צריך לדבר ואתה צריך להקשיב. שניהם ידעו שלא מדובר במטלה קשה במיוחד. כשאביו נשא דברים, הוא שתק ולהפך, כשהוא שתק, אביו דיבר. אביו האומלל מעולם לא זכה לקבל ממנו אינדיקציה כלשהי ממנה הוא יכול היה ללמוד, האם דבריו נפלו על אוזניים קשובות, אם לאו. כל שנותר לאביו לקוות הוא שכך הם פני הדברים. מדי פעם בפעם אביו ניסה לדובב אותו, לשאול אותו שאלות, לחלץ דבר מה מפיו, אך ללא הצלחה של ממש. לרוב, אמו הייתה נחלצת לעזרתו, רגע לפני שאביו מאבד את עשתונותיו. לא אחת קרה הדבר כשאביו מצוי על הסף, מנופף באוויר בחגורת מכנסיו ומאיים עליו בפגיעה פיזית של ממש. הדבר המדהים בכל העניין הוא שהאיומים אף פעם לא פעלו את פעולתם. הוא נותר אדיש למתרחש, נמנע מלהשיב לשאלות או לספק תובנות כלשהן, מה גם שהוא לא הצליח להבין עד הסוף מהו השלב שאמור לבוא מיד לאחר שהאיום הופרח לחלל האוויר. מבחינתו, אביו כנראה ניסה להבהיר או להדגים לו דבר מה באמצעות ריקוד טנגו מוזר עם חגורת מכנסיו, הא ותו לא. בכל מקרה, לרוב אמו הצטרפה לריקוד המוזר ממש בשיא, כששאגותיו של אביו החרידו את חלל האוויר. שאגה של אביו, נזיפה שלה והחגורה חזרה למקומה הטבעי, שנייה לפני שהמכנסיים של אבא מאבדים אחיזתם בישבנו וצונחים ארצה. הוא תהא בינו לבינו האם לולא התערבותה של אימא, השלב הבא היה קשור למכנסיים או לישבן אבל מטעמים ברורים של חסכון באנרגיה, הוא סירב בכל תוקף להשקיע מחשבה אף בעניין הרה גורל זה.

למתבונן מהצד היה נדמה שהוא אילם. הוא כמעט ולא אמר מילה מאז שהוא זוכר את עצמו. לדבר, אם ניתן לכנות זאת כך, הוא החל רק בגיל מאוחר. הוריו התרוצצו בין עשרות רופאים ומומחים לדבר, שלא הצליחו להביא מזור או שפשוט נמנעו מלקרוא לילד בשמו. ההתרוצצות חדלה רק לאחר שאחד הרופאים שניסה לדובב אותו במשך מספר מפגשים אמר נואש. הרופא, שלבו נחמץ בשל העובדה שהוריו מוציאים סכומי עתק על טיפולים כושלים, לקח את אבא הצידה ולחש על אוזנו את מה שהוריו ניחשו זה מכבר בכוחות עצמם, “הילד אידיוט, חבל על הזמן ועל הכסף”. להפתעתו הרבה של הרופא, מפיו של האב נפלטה אנחת רווחה. לנוכח הידלדלות משאביהם הכספיים של ההורים, הם קיבלו את האבחנה הרפואית המדויקת בשמחה וללא עוררין. בעקבות אותה האבחנה, החל מסעה הארוך של האם שנסתיים אך לפני יומיים, עם קבלת התעודה. היה נדמה לו פעם שהוא שמע את אביו מנסה להתלוצץ עם אמו, תוך שהוא אומר לה בגאווה מעושה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שלמישהו מוענק תואר רשמי ובענייננו, “אידיוט”, מבלי שסיים את חוק לימודיו. האמירה לא שעשעה את אמו כלל. בכל מקרה מיד אחר כך הוא שמח לגלות שאביו חולק עמו את התואר שכן המונח “אידיוט” על כל הטיותיו, הוצמד על ידי אמו לשמו של אבא מבלי שניתנה לאב האפשרות לערער על כך, שלא לדבר על האפשרות להביע חרטה כנה. לאחר מכן ובמשך ימים ארוכים, אביו הסתובב בבית בפרצוף נזוף. אבא לא חזר על המשגה החמור בשנית, מתוך כוונה שלמה שלא לעורר את זעמה של אימא, זעם שאינו יודע גבולות וגם אם אי-פעם ידע, לא היסס לחצותם. בנוסף, מאד יכול להיות שאבא לא חפץ בתואר מתקדם מזה. כך או כך, כעת אביו נראה כמישהו שאין בכוונתו לוותר על שיחה בארבע עיניים ונדמה לו שאין מנוס מקיומה.

שעת הכושר נקרתה בדרכו של אביו מהר מהמצופה. אימא החליטה לאפות עוגה חגיגית לרגל סיום לימודיו – לימודיה והייתה טרודה עד מעל ראשה בתהליך. רצה הגורל ובאותו הרגע ממש אביו נכנס לסלון, כשבידו כוס קפה מהבילה והתיישב על הספה ממול. ניסיון העבר לימד אותו שכוס קפה משמעה אחת – בכוונת אביו לשאת נאום ארוך ומייגע. שני הצדדים יודעים שאין בכך כל תוחלת ואולם, שניהם בחרו לשחק את המשחק. מעולם לא עלה בדעתו שבעצם, על המגרש ניצב שחקן אחד, אבא, והוא עצמו שקול לקהל שבוי. מנגד, אביו היה בטוח כל השנים שדווקא בנו הסורר הוא השחקן הראשי וכל היתר ניצבים. לא משנה. לא הייתה לאבא כל כוונה לוותר על הניסיון המי-יודע-כמה לדבר על ליבו של הדגנרט הפרטי שלו. אולי, רק אולי, בזו הפעם תרד בת קול מהשמיים ותחדיר מעט בינה במוחו של הדביל. אביו ידע שהסיכויים שכך יקרה שקולים לסיכויים לזכות בפרס הראשון בלוטו. כלומר, לזכות בו לפחות פעמיים ושבוע אחרי שבוע. מאידך, כמו כל מהמר כפייתי, לא הייתה לאבא ולו לרגע, כל כוונה לוותר על התענוג הצרוף שבלדבר אל הקיר. הקיר הפרטי שלו. אביו נטל לגימה עמוקה מהקפה המר וכחכך בגרונו, מריץ בראשו פעם נוספת את המונולוג שהוא עומד להשמיע. ליתר ביטחון אבא שחרר את אבזם חגורת המכנסיים, בתקווה שהצד השני למונולוג יקלוט ויפנים את המסר המאיים. הצד השני מצדו, נותר אדיש כהרגלו, אבל אבא לא נתן לעובדה מצערת זו לשבור את רוחו. אביו לגם לגימה נוספת מהקפה המהביל, נשם נשימה עמוקה ופתח בהרצאה. במשך דקות ארוכות נאם אבא את נאומו הרגיל. שוב עלה עניין הקדקוד ושוב נדונה שאלת תכולתו של זה. בזו הפעם, אבא לא השאיר דבר ליד המקרה. במקום לשאול את הנדון שאלות, בחר אביו הן לשאול והן להשיב עליהן בעצמו. החידוש המרענן גרם נחת רוח לאבא שכן, נדמה היה לאבא שהשניים מנהלים דו-שיח מלא ואמתי בין אב לבן. עצם העובדה שבנו שמע אך לא ממש הקשיב, לא טרדה את מנוחתו. כל עוד אבא זכה לקבל תשובות מניחות את הדעת לשאלותיו, לא היה לו על מה להתלונן. סופסוף, לאחר שנים של חיפוש, נמצאה הנוסחה המנצחת שמיטיבה עם שני הצדדים גם יחד. קרוב לוודאי שאם היה נקרה למקום איש מקצוע בתחום הנפש, לא היה חולף זמן רב עד שאביו היה נשלח לאשפוז כפוי. על כל פנים, הרצאת הדברים התקדמה בקצב משביע רצון. המרצה היטיב לשלהב את קהל מאזיניו, במקרה זה את עצמו בלבד, בעוד שמושא ההרצאה היה טרוד כל כולו בניחוח המשכר של העוגה הנאפית. לכולם הייתה סבלנות, אף אחד לא מיהר, כך לפחות נראה לו. בשלב מסוים עצר אבא את שטף דיבורו, לגם לגימה נוספת מהקפה, התבונן בו ושאל “נו?”. הוא התבונן סביבו, תר בעיניו אחר הנשאל. לפתע התחוור לו כי פרט לו ולאביו, אין בנמצא אנשים נוספים בחדר. מכאן ועד למסקנה הבלתי נמנעת ולפיה השאלה כוונה אליו, חלפו עוד מספר דקות. ההמתנה גרמה לאביו לזוז באי-נוחות במקומו. “נו?!”, השאלה נשאלה עתה בטון אחד גבוה יותר כשאליו נוסף צליל של איום. מה משיבים ל-“נו?”. אין לו מושג. הוא לא רצה לקלקל. השיחה התנהלה עד כה על מי-מנוחות. הוא התבונן באביו במבט אומלל. היה ברור לו שברגע זה עומדת לחול תפנית בעלילה. הוא לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה בכדי להבין שאין מדובר בתפנית חיובית עבורו. השאלה נותרה מרחפת בחלל האוויר ותשובה לה אין. בסתר ליבו הוא קיווה שאביו יתעשת ויחזור למתווה החדש, שעד כה נחל הצלחה כבירה קרי, זה ששואל, אבא, הוא גם זה שמופקד על מתן התשובות. כמה פשוט, ככה יעיל. ככל שחלפו הרגעים וככל ששתיקתו הרועמת של אביו לא התחלפה אלא במבט רושף שננעץ בו ללא רחם, נתחוור לו שהמתווה החדש נזנח לטובת המתווה הישן.

מכאן והלאה, סדר הדברים היה מוכר, ברור ובעיקר מלא סכנה לשלמותם ובריאותם של שני הצדדים למונולוג. סומק עז טיפס ועלה במהירות בלחייו של האב. המראה המדאיג הזכיר לו הר געש דקות ספורות לפני התפרצות קטלנית. בלית ברירה הוא נאלץ לפעול כפי שהוא תמיד פועל במצבי חירום שכאלה כלומר, הוא בחר שלא לעשות כלום. שום דבר. לא קול, לא תנועה. פשוט כלום מהול בשום דבר, הכל בתקווה שהצונמי המתרגש עליו יחלוף כלעומת שבא. מה לעשות שלצונמי היו תכניות אחרות משלו, שרובן ככולן עסקו בהעצמת כעסו של אביו. ההכרה בכך ששום פרט מהנאום חוצב הלהבות, שלא לומר ההיסטורי, שנשא לא נקלט בראשו של האובייקט, חלחלה לראשו של האב במהירות. האכזבה הרבה התחלפה בזעם. אבא חבט בשולחן בעצמה רבה. למרבה הצער, סערת הרוחות בה היה מצוי אבא, השכיחה ממנו שהוא אוחז בידו בכוס קפה. כוס הזכוכית התנפצה לרסיסים והקפה הרותח נשפך רובו ככולו על מכנסיו של אבא. אבא ניתר ממקומו כנשוך נחש. רפרטואר הקללות שנפלטו מפיו תוך כדי כך ובשלל שפות, היה לא פחות מאשר מרשים. לראשונה מזה שנים, הוא התבונן באביו מלא הערצה. לא היה לו מושג שאבא שולט בכל כך הרבה שפות! לרגע נשתכח ממנו שהוא גיבור המחזה והקללות העסיסיות מכוונות אליו. באותן השניות ממש, הזכיר אבזם חגורת המכנסיים של אבא לחגורה הנכבדת, שמבחינתו של האב היא משוחררת מכל אחריות. המכנסיים המוכתמים בקפה הרותח איבדו באחת את אחיזתם בישבנו של האב. הניסיון הנואש לתפוס בהם בטרם יצנחו ארצה, נחל כישלון חרוץ. הזעם התחלף בבת אחת בהשתוללות רבתי. האב שנותר ניצב על מקומו, שבוי בתוך מכנסיו המוכתמים, החליף את הקללות בשאגות עזות מלוות בנפנופי ידיים שלא הותירו דבר ליד הדמיון. בין שאגה לחברתה, אפילו הוא הצליח להבין שאבא מתאר בפרטי פרטים את המעשים שבכוונתו לעשות לו, מיד כשיצליח לשים את ידיו עליו. אף אחד מהם לא נשמע לו מבטיח. בעיתוי מושלם נכנסה אמו לחדר כשבידה העוגה וכולה חיוכים. לשמע השאגות ולמראה האב הניצב בתחתוניו, אימא נמלאה בהלה ושמטה את העוגה החגיגית מידה. נפילתה החופשית של העוגה נבלמה ברצפת החדר וביחד אתה פסקה המהומה שהקים האב באחת. מצבו של אבא הלך והידרדר מדחי אל דחי במהירות שיא. אבא הבין לחרדתו שהכוכבים לא אתו. מאז ומתמיד אביו זלזל בצרכני ההורוסקופים. לדידו של אבא הם לא היו אלא עובדי אלילים מודרניים. כך או כך, עתה לא נותר לאבא אלא להצטער שהוא לא נמנה עליהם. החיים בהחלט יכולים להיות הרבה יותר קלים ונוחים כשמישהו או משהו אחר אחראי על סדר התרחשות הדברים. עיניו של אבא התרוצצו בינו לבין אימא, משדרות ייאוש וחוסר אונים. מנגד תקעה אימא באבא מבט שאינו משתמע לשתי פנים דהיינו, כזה שאינו מבשר טובות. אבא ניסה לומר דבר מה אך כל שבקע מגרונו היה קול יבבה דקה. “לך תנקה את עצמך!” נבחה אמו על אביו. בנסיבות שנוצרו לא הייתה בכוונתו של אבא להתווכח, מה גם שידו לא הייתה על העליונה. היה ברור לאבא שבמצבו הוא, קל היה לו יותר להתווכח עם כיתת יורים מאשר עם אשתו היקרה. אצל כיתת היורים יש להניח שהוא היה זוכה לאוזן קשבת ולכל הפחות, לזכות לבקש בקשה אחת אחרונה. ככל שזה נוגע לאשתו היקרה, אבא לא מצא לנכון להניח הנחות כלשהן, למעט כאלה הקושרות בינו לבין גורל שחור משחור. אבא ניצל את פתח המילוט שנתנה לו אימא, אסף שבריו ונמלט מהחדר כל עוד נפשו בו. עתה נותרו בסלון הבית הוא ואמו לבדם, אם לא לוקחים בחשבון את העוגה שהמפגש שלה עם הרצפה, גרם לה להיראות פחות חגיגית. שלא במפתיע, הוא דבק בשתיקתו. אמו לעומת זאת מלמלה כל מני מלמולים סתומים. הוא ניחש שאלה נוגעים לאביו.

אימא אספה בזריזות את שברי הזכוכית ואת מה שאך לפני רגע נשא בתואר המכובד “עוגה”. כשסיימה, היא יצאה את הסלון בנחישות. אם עד לפני מספר רגעים היה נדמה לו שמצבו בכי-רע, הרי שעתה התהפכו היוצרות. רווח לו שעיקר תשומת לבו של אבא תהא נתונה בשעות ובימים הקרובים להישרדותו האישית. למעשה, פחות או יותר כך הסתיימה כל אחת משיחות אבא-בן שלהם. לזכותו של אבא יאמר שהוא נותר עקבי ומעולם לא התייאש. יפה מאד מצדו. לא פחות יפה הינה נחישותה של אימא לחלץ אותו ממלתעותיו של אבא. לולא נחישותה זו, ספק רב אם הוא היה זוכה לסיים את המונולוגים של אביו בחתיכה אחת. הוא בהחלט העריך את העובדה שאימא לא אפשרה לאבא לבצע את זממו. לא היה לו כל ספק שאם הדבר היה תלוי באביו, הצלחת הטיפול במה שהיה נשאר ממנו בסיום התהליך, הייתה מזניקה את מדע הרפואה שנות אור קדימה. הוא מעולם לא תכנן לתרום את גופו למדע ותודות לאמו, עד כה לא נוצר הצורך בכך.

ברקע הוא יכול היה לשמוע ויכוח מקוטע בין אמו לאביו. ניכר היה באבא שהוא היה נסער. בתשובה לדבריה של אימא, אותם לא עלה בידו לשמוע, פצח אבא בהרצאה קולנית חדשה. תוכן הדברים לא היה נהיר לו כלל. אבא ניסה להסביר לאימא ששניהם נשענים על משהו שאותו הוא כינה ‘פנסיה’ וכי אין בכוונתו של אבא לאפשר לו להישען עליהם. אבא התעקש שהדבר יביא לשבירתה של אותה הפנסיה, או למשהו קטסטרופלי דומה. הוא מעולם לא פגש פנסיה ובוודאי שלא חזה בהוריו נשענים על אחת שכזו. בכל מקרה נראה היה לו שיש משהו בדברים. כשיותר מדי אנשים שנשענים על מה שזה לא יהיה, הדבר מהווה מתכון לאסון. דקות ספורות לאחר מכן שבה אימא לסלון כשאחריה משתרך אבא, עטוף בשתיקה רועמת ובחלוק הרחצה שלו, כשבעיניו מבט מזרה אימה. שניהם התיישבו מולו על הספה המוכתמת בקפה, האחד ליד השני. אבא שתק ואימא דיברה, אבל בכך לא היה שום חידוש. ניכר היה באבא ששתיקתו עולה לו במאמץ רב. מצד שני, נראה שאבא היה מוכן להשקיע את המאמץ, בתקווה שזה יפיס את דעתה של אימא ואין זה דבר של מה בכך. “אבא מבקש להתנצל” הכריזה אימא בקול. מצחו של אבא נמלא קמטים והוא נראה היה כמו מישהו שמנסה בכל כוחו וללא הצלחה, להיזכר במשמעות המונח ‘להתנצל’. מבט קצר מאימא פתר הן את בעיית הזיכרון והן את הדילמה בה היה שרוי אבא והוא הנהן בהכנעה. “חשוב לנו שתדע שאבא ואני רוצים אך ורק בטובתך” המשיכה אימא. אבא שב והנהן בראשו, כשהוא מונחה יותר מכל על ידי יצר ההישרדות הקדמון. “אבא הצליח לסדר לך עבודה אצל חבר טוב. אנחנו מאד רוצים שתצליח”, הוסיפה אימא, “העבודה לא מסובכת. בסך הכל תחזוקת מעליות”. לא עלה בדעתו אף פעם שמעליות זקוקות לתחזוקה כלשהי. כל מה שקורה מאחורי כפתורי מעלית, לא סקרן אותו אף פעם ויש להניח שהוא יוותר כלוא לנצח באגף ה’בלתי מסקרנים’ העצום שבמוחו. “אנחנו מאד נשמח אם תלמד את המקצוע”, אמרה אימא בחיוך מלא תקווה. אבא נראה פחות אופטימי, אבל הצליח לעוות את פיו למה שנדמה היה כחיוך. “אבא רוצה לומר לך גם הוא כמה מילים”, אמרה אימא. היא נתנה באביו מבט מתרה. הוא הביט מופתע באמו. הוא לא ציפה שהיא תאפשר לאבא לשאת נאום עקר נוסף. נפלאות דרכי האל. הנכונות של אימא להעמיד בסיכון את הסטטוס קוו השביר ששרר בחדר, משכה את תשומת לבו והוא מצא את עצמו, לראשונה בחייו ובעל כורחו, מאזין לדברי אביו. אבא היה מופתע לא פחות ממנו. החשש שמא אשתו, משוש חייו, טומנת לו פח, ניקר בלבו. עם זאת, העובדה שניתנה לו הזדמנות שנייה, נסכה באבא תחושה של אומץ. “אימא צודקת…אנחנו בהחלט רוצים שתצליח…”, הוא אמר. “אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אל תעשה לנו בושות. חבר טוב שלי עושה לנו טובה גדולה”, הוסיף אבא. שתיקה מעיקה השתררה בחדר. כנוהגו בקודש, הוא לא השיב דבר. אביו נשבר ראשון. “אה, כן…תמיד תזכור, שיעור קטן לחיים, אם אין לך מה לומר, תהנהן בראשך ואם זה לא עוזר תחייך ותקווה לטוב”, אמר אבא ולא יסף. הדברים הקצרים שנשא אבא בלבלו אותו.  אימא ואבא התבוננו בו ארוכות, ממתינים בכל זאת לתגובה כלשהי או לפחות לסימן חיים. הוא ציפה לפרק ב’ בנאום, אך זה לא בא. לבסוף, הוא הנהן בראשו וחייך במבוכה. נפשם של אימא ואבא נמלאה באושר. עוד לא אבדה תקוותם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *